שנים נושרות ברוח - אירית וייסמן מינקוביץ

עָלֶה נִדַּף אִמִּי.

שְׁנוֹתֶיהָ עָלִים נוֹשְׁרִים בָּרוּחַ.

אֲנִי מִתְבּוֹנֶנֶת בָּהּ בְּחֶרְדַת קֹדֶשׁ

שֶׁמָּא מַבָּטִי יְפוֹרֵר אוֹתָהּ

וְהִיא תִּתְפּוֹגֵג בַּמַּשָּׁב.

פַּעַם הָיוּ צְעָדֶיהָ מְדֻיָּקִים,

עַכְשָׁו הִיא מְטִילָה מִשְׁקָלָהּ

מֵרֶגֶל לְרֶגֶל,

מִתְנוֹעַעַת כְּבַרְוָז

שֶׁהָרוּחַ מַכָּה בְּגַבּוֹ, מְזָרֶזֶת אוֹתוֹ.

וְהוּא בְּהִלּוּכוֹ הַשִּׁכּוֹר

מִשְׁתַּדֵל שֶׁלֹא לִמְעֹד.

גַּם הִיא מִשְׁתַּדֶּלֶת

לִשְׁמֹר אֶת נְשִׁימָתָה הַדַּקָּה בְּאַפָּהּ.

וַאֲנִי שׁוֹקֶדֶת עַל הַמִּלִּים הַמְּגוֹנְנוֹת

אוּלַי יַאֲרִיכוּ יָמֶיהָ.