זהו ספר שלישי למשוררת גבריאלה מורז אשר חלק מכירים אותה פשוט כגבריאלה.

כאן כוחה ופה יופייה וגם יופי כתיבתה- הן הפרוזאית והן הלירית.

גבריאלה כותבת בפשטות מרתקת ושובה, אינה מתיפייפת ומנסה להסתתר מאחורי המלים, אלא מגלה עצמה לעצמה ולנו דרכן.

לאחר שקראתי את שלושת ספריה עלי לציין כי בעיניי גבריאלה רומנטיקנית חסרת תקנה, במובנה המאוד אמיץ ויפה.

בספרה השלישי היא מתמסרת לשירה ואינה משלבת אותה בסיפורים כפי שעשתה בשני ספריה הראשונים.

בעיניי עם השנים כתיבתה משתבחת ומבשילה. דימוייה שתמיד היו מקוריים, יצירתיים ומאוד מאפיינים אותה, בספרה השלישי נוגעים ומרגשים אפילו יותר משני הספרים הראשונים שגם למילותיהם אי אפשר היה להיוותר אדישים ברמת הרגש.

אצטט את אחד השירים שאהבתי ביותר ושנגע מאוד ללבי, מעמוד 17:

 

*

בשריון שלי זו אני

הילדה הזו שבי,

הילדה המרדנית,

עם הקריצה אל עצמי,

זו המתריסה

אל פחדים ישנים

שכבר זרים לי.

זו שלא נרתעת מלבדוק

אם מוכנה להסתכן,

להתנסות,

להאמין ולבטוח

בשחר חדש.

 

מפעים בעיניי גילוי הלב של המשוררת הבאה ללא כחל ושרק, עירומה משריונה וחושפת בפנינו את ילדתה הפנימית, את הילדה שהייתה, זו שמלווה אותה כמו עברה ומאפשרת לה לצד הנסיון להמשיך לקחת סיכונים ולהיות אופטימית כי הרי כל יום הוא יום חדש והיא בוחרת להיות נועזת ולהסכים לבטוח ולתת אמון בעולם ובאדם.

 

לספרה בחרה לקרוא המשוררת 'לוחשת למלים' ובתחושתי שלי, יש מערכת יחסים אינטימית והדדית בינה ובין המלים, הן לוחשות לה וגם היא באהבה ובהתמסרות לוחשת להן.

 

בכריכה האחורית של הספר בחרה המשוררת לשתף בשיר שכתבה לחברתה הקרובה שנפטרה בטרם עת, הסופרת אניה וייס ז"ל. זהו שיר-הספד , שיר ידידות אמיצה וגם פרידה מחברה יקרה שלא תשוב עוד.

 

לאניה

מעולם לא ראית אותי רוקדת

ולא חזית

כיצד אני נוגעת

ברצפת השמיים

אך תמיד האמנת

שאני מסוגלת

מעולם לא ראית

כיצד אני מערבלת

את רוחות השמיים

עם ריקוד הוואלס או הטנגו,

לא הספקת

כי בסחרחרת הוריקאן

נשאבת אל על

ועלית מעלה לאי שם,

והותרת פה רק את זנב השרביט

של יופייך החד פעמי.

 

מרבית שיריה של גבריאלה הם שירי אהבה לגבר. ניתן למצוא בשיריה בכלל וגם בשירים אלה, הרבה מאוד רוך ופיוס.

גם בשיר שכתבה לאמה ז"ל יש פיוס והכרת תודה, הערכה על עברה הקשה ועל כך שלמרות יסוריה ומצוקתה של האם הנטושה והיתומה מצאה מלים מנחמות וטובות לבתה.

 

שיר נוסף שברצוני להביא לכאן מעמוד 14 בספר הוא השיר 'ככלות הכול'.

 

אתה מדבר גבוהה-גבוהה,

שפתיך נוטפות אהבה,

דבורים עייפות

של לב מזדקן

עטות עליהן,

רוטנות,

נתקות ומתות,

 

אומרים

כי בעולם

הולכות הדבורים

וכלות.

 

נראה כי השיר הזה, לצד היותו שיר למאהב אשר מנסה לפתות את המשוררת במתק שפתיים והיא חשה כי הדבורים בתוכה נמקות כי יש נתק בין דבריו לבין רחשי לבו.  אין בו אמת. אין את הכנות אותה היא תרה בחייה ובתוכה ואותה היא גם מביאה בשירתה. ומדוע הדבורים הולכות וכלות? אולי כי עובדתית ברמה אקולוגית זו אכן תופעה המתרחשת בעולמנו, ואולי כי ברמה מטאפורית, פחות ופחות אנשים מחוברים לליבה, למקור, לאמת שלהם ומדברים גבוהה גבוהה מן הפה לחוץ ואין תחושת פשטות וחיות, כבעבר.

 

לסיום, ברצוני להביא קטע מ שיר יפהפה שכתבה והקדישה המשוררת לבתה.

אחד מן השירים החותמים את הספר, עמ' 77

 

*

לא כתבתי לך שירים, בתי

על אף היותך שירת חיי

שירת יומי,

קולחת בי ומפכה

כמי מעין זכים לטהרה.

 

…..

 

ובבית האחרון-

לא, בתי,

את חבל הטבור הלא

התרתי זה מכבר

ובך את שיריי הותרתי…

ואת בתי

היית לשיר גדול ועצום.

 

 

בעיניי היופי בשיר זה הוא כי אין צורך לאם לכתוב לבתה שירה מאחר והיא היא השיר עצמו. היא היצירה שנבעה מתוכה, והיא בעצמה הפכה לבת אנוש, לאדם נפרד, אשר יוצר את יצירתו בעולם.

השירים כזרעים כבר נזרעו בתוכה והיא הולכת ומפיצה את יופיה שלה בחייה.

 

מצד אחד יש אינטימיות רבה בשיר של אם לבתה, ומצד שני יש בשיר את האומץ לשחרר את הבת מחבל הטבור ולאפשר לה להיות אישה בפני עצמה.

 

אסכם רשימה זו בכך שמדובר בספר שירה מרגש, המעניק בפשטות מלים של אישה שמעזה לדבר את עצמה וכשהיא לוחשת למלים, היא מעניקה להן את הכוח לזעוק את האמת הפנימית שבה מבלי לטשטש, ומבלי להסתיר, אותה, על גווניה הרבים ועל מורכבותה הייחודית.

 

 הרשימה פורסמה בכתב העת המקוון 'בכיוון הרוח'.

'לוחשת למלים', הוצאת מיטב     עריכה: טל איפרגן

עריכה לשונית: עתליה רוזנברג ;  ציור על הכריכה: יורם רותם