סָבְתָא - לאה צבי דובזינסקי
סָבְתָא
וּבַיּוֹם הַזֶּה, סָבָתִי הָיְתָה בּוֹכָה
מֵעֲלוֹת הַשַּׁחַר עַד צֵאת הַנְּשָׁמָה.
עֵינֶיהָ הִצְטַמְצְמוּ לִכְדִי חָרִיץ
וּמִתּוֹכָם אֶשֶׁד דִּמְעוֹתֶיהָ
מְמָאֵן לְהַפְסִיק,
הַיּוֹצֵר שֹׁבֶל אָרֹךְ שֶׁל כְּאֵב
כְּשִׂמְלַת כְּלוּלוֹתֶיהָ.
הִבַּטְתִּי, מְנַסָּה לְפַעֲנֵחַ
סוֹד הַכְּאֵב,
לְיָמִים הִסְפַּקְתִּי לַעֲרֹךְ עִמּוֹ הֵכֵּרוּת