מָסֹרֶת - עמיחי חסון

אֲנִי נִקְרָא עַל שֵׁם סָבִי וְהוּא חַי וַאֲנִי חַי

וּבֵינֵינוּ הַרְבֵּה שֶׁאֵינֶנִּי יוֹדֵעַ.

חֲתַךְ שְׂפָתַי מֵעִיד כְּנֶגְדִּי אֶת בּוּרוּתִי.

יָדִי בְּיָדוֹ הַקָּשָׁה שֶׁנֶּחְסַר בָּהּ אֶצְבַּע

וְהוּא מַחֲזִיקָהּ חָזָק, מַרְכִּין דַּרְכָּהּ גּוּפִי לִנְשִׁיקָה.

בְּמִפְגַּשׁ לְחָיֵינוּ, אַט מִשְׁתַּפְשְׁפִים זִיפֵי זְקָנֵינוּ הַקְּצָרִים שָׁחוֹר

בְּלָבָן, אֲנִי שׁוֹמֵעַ אוֹתוֹ מְזַמְזֵם שִׁיר חֲרִישִׁי:

אַלְקַלְבִּ קַאל – אֵיה אַלְעַמַל

הַלֵּב אָמַר – מָה עוֹשִׂים?

מתוך הספר "מדבר עם הבית", הוצאת אבן חושן, 2015