הספד לסבתא האהובה - מוריה גבסי

בלילה חלמתי חלום.

ובחלומי אני רואה אתכם נפגשים, מתחבקים.

מסתכלים אחד לשני בעיניים באהבה שאין לה התחלה ואין לה סוף.

מתאחדים. סופכלסוף.

 

"הנאהבים והנעימים, בחייהם ובמותם לא נפרדו"

מהרגע בו סבא נפרד מאתנו לא הרפית, לא נחת

ולו לרגע אחד. תמיד תמיד תלויה היתה השאלה בעינייך

'איפה ח'דיר?.. מתי הוא יחזור מן הסלה?'

בימים התכנסת לתוך עצמך, בערבים הבלחת לרגע ושוב חזרת.

בלילות התעוררת כמו שרק את יודעת. ומריצו' האהובה תמיד היתה שם לצידך,

מוכנה.

 

בתוך הסבל שעברת בחודש האחרון צפיתי בך נפרדת מאתנו בדרכך שלך,

מאחלת שנתחתן, שנמצא את דרכנו, שנקים משפחה.

'מז'יינא… חודי ערוסה'. היית אומרת בכל הזדמנות.

ובחגים, אני נזכרת, הייתי מאחלת לך את הברכה היחידה שחוצה את

פערי הדורות שביננו 'עקבל-דיה, חיר מי סנה'

ונפרדת ממך בנשיקה.

 

אט-אט ובאדיקות פרמת את חוטי המציאות של הכאן ועכשיו

וארגת לך עולם רחוק ועשיר בו קמו לחיים גיבורי עלומייך –

בניתה, חדיר, אבא חי-עטיה ועוד.

עולם בו את ומאמא וורידה מגוללות יחד את הצמר והקשוקשו,

רוקמות עולם שאנחנו פרי בטנו.

 

מסבא וסבתא נותרה מורשת צבעונית, עשירה

מלאה בהודיה על הדברים הפשוטים,

על הכיפתא והחמין והלחם הלבן של סבא,

דאגה ואהבה על-סופיים.

וכשאני מעלה בעיני רוחי את הצמד הזה –

ח'דיר ורוויח'לה – נולד געגוע מתוק.

ומתחת למשפט הישן והטוב 'נאספו אל אבותיהם'

מסתתר לו בכי חנוק ורצון עז לעצור את גלגלי הזמן.

משאלה לתת חיבוק אחרון ולהגיד 'תודה'

על המשפחה, על הביטחון והחום המובן מאליו,

על העגילים המוזהבים שלך שאומרות 'ציון'.

תודה על כל היש ועל מה שעוד יבוא.

 

ועולה גם משאלה אחרונה – לזכור שהגוף אמנם זמני,

כלוא בזמן ומקום

אולם הנשמה נצחית, נעה בין המימדים.

 

ובטח את שמחה עכשיו סבתוש, והוקל לך –

בזרועותיו של סבא כבימי קדם הלוחש לך בתוניסאית אצילית

"I love you"

 

הי שלום מז'יינה.

אוהבים כל כך,

 

אנחנו

19.12.2016