שלושה שירים - מיה טבת דיין

דברים שאמרה לי סבתי

בִּפְנִים אֲנִי רוֹקֶדֶת

בַּחוּץ אֲנִי קְלִפָּה שֶׁהִתְיַבְּשָׁה.

הַנְּשִׁימָה נִגְמֶרֶת לִי,

אַחַת,

וּבַבְּקָרִים, כְּדֵי לָקוּם

אֲנִי שׁוֹכֶבֶת.

בִּפְנִים אֲנִי מְנִיפָה זְרוֹעוֹת בַּאֲוִיר,

רוּחוֹת קְרִירוֹת

שֶׁל אִיטַלְיָה לְאַחַר הַמִּלְחָמָה,

מְלַטְּפוֹת אֶת לְחָיַי

וּבְאַפִּי רֵיחַ לֶחֶם

מִתַּנּוּר גָּדוֹל

שֶׁאָבִי בָּנָה לְאִמִּי.

אֶת טַעַם הַלֶּחֶם שָׁכַחְתִּי

אֲבָל חֹם הַתַּנּוּר

בְּשָׁעָה שֶׁאֲנִי שׁוֹכֶבֶת

עָלָיו, בִּימֵי יַלְדוּת קְפוּאִים

עוֹלֶה עַכְשָׁו

בְּגַבִּי, רוֹקֵד כְּלֶהָבָה.

***

תהומות

אִשָּׁה זְקֵנָה מְאוֹד שֶׁרָאִיתִי בְּחַלּוֹן בַּיִת לְחוֹף אֲגַם

הִזְכִּירָה לִי אֵיךְ אִמִּי

לֹא רָצְתָה לְהִזְדַּקֵּן,

לֹא הִרְשְׁתָה לִבְנוֹתַי לִקְרֹא לָהּ סָבְתָא,

וְאֵיךְ בְּיוֹמָהּ הָאַחֲרוֹן, צְעִירָה

וְחוֹלָה, פָּרָמֶדִיק שֶׁנִּכְנַס לַחֲדַר הַשֵּׁנָה שֶׁלָּהּ

קָרָא לִקְרָאתָהּ ״סָבְתָא'לֶה שָׁלוֹם״!

אִמִּי תָּמִיד חָלְמָה לַעֲבֹר לְבַיִת מוּל אֲגַם

אוֹ מוּל יָם. אָהֲבָה מַיִם. דִּמְיְנָה סְעָרוֹת חֹרֶף

נִתָּכוֹת עַל הַגַּלִּים. אֲנִי חוֹשֶׁבֶת עַל הַדְּמָעוֹת שֶׁלָּהּ

כְּשֶׁנִּפְרְדָה מֵאִתָּנוּ, לְלֹא קוֹל, עַל רַעַד הַגּוּף,

הָעֶצֶב הַתְּהוֹמִי וְהַחֲרָדָה הַתְּהוֹמִית –

הַתְּהוֹמוֹת הַיְּחִידוֹת

שֶׁזָּכְתָה לְהִזְדַּקֵּן מוּלָן

בַּחֲדַר בֵּית הַחוֹלִים.

בַּחוּץ הִכָּה גֶּשֶׁם.

***

ווילמה יושבת לידי במטוס

אֶצְבָּעוֹת בְּנוֹת מֵאָה

פָּנִים בְּנֵי מֵאָה

שֵׂעָר בֵּן מֵאָה

אֲבָל נִשְׁבַּעַתְּ

שֶׁהִיא הַרְבֵּה פָּחוֹת

עַל צַוָּארָהּ תִּלְיוֹנֵי צַעַר:

פְּנֵי גֶּבֶר יָפֶה,

פְּנֵי יֶלֶד בֵּן שֵׁשׁ.

צְמִידֵי זָהָב עִיזָּבוֹן אַחְיוֹתֶיהָ

נֶאֱסָפִים כִּקְמָטִים

עַל זְרוֹעוֹת דַּקּוֹת

מְשַׂחֶקֶת קְלָפִים

כְּאִילּוּ הָיוּ פְּרוּסוֹת דַּקּוֹת

שֶׁל אוֹשֶׁר. מוֹצֶצֶת אֶת דְּבַשׁ הַשָּׁמַיִים

עַל מַקֵּל. נִצְּמֶדֶת אֶל פְּלָאוֹת הַחַלּוֹן

זוֹחֶלֶת תַּחַת הַכִּיסֵּא אַחַר עֵט שֶׁאָבַד,

הַצְּחוֹק שֶׁלָּהּ הוּא שַׁרְשֶׁרֶת

נוּרוֹת קְרִיסְמֶס שֶׁל

שִׁינַּיִים תּוֹתָבוֹת

אֶצְבָּעוֹת בָּנוֹת אַרְבַּע

פָּנִים בְּנִי אַרְבַּע

שֵׂעָר בֵּן אַרְבַּע

אֲבָל נִשְׁבַּעַתְּ

שֶׁהִיא הַרְבֵּה יוֹתֵר

אֲנִי כּוֹתֶבֶת:

יֵשׁ לִשְׁמוֹר עַל הַמָּקוֹם

בּוֹ דָּבָר עֲדַיִין לֹא אָבַד.