שֵׂיבָה - איריס אליה כהן

 

 

אַחֲרֵי שֶׁהֻטְמְנוּ בְּכִלְיוֹתָיו אֲבָנִים

וְנִמְזְגוּ מַיִם לָרֵאוֹת

וְנֶחְסְמוּ עוֹרְקִי הַלֵּב

וְהִצְהִיבוּ הַצַּוָּאר וְהַפָּנִים ואַחֲרֵי

שֶׁסָּחֲבוּ רַגְלָיו צְעָדִים

מִן הַמִּטָּה אֶל הַכִּסֵּא וּמִן

הַכִּסֵּא אֶל הַמִּטָּה, וְאַחֲרֵי שֶׁנָּפַל

וְסָפַג חֲבָטָה

וּכְבָר בְּקֹשִׁי קָם

וּכְבָר יוֹתֵר לֹא קָם וְאַחֲרֵי

שֶשָּׁכַב

לֹא נָם,

חֲצִי בֵּן אָדָם וְאָז

רֶבַע אָדָם

דָּווּי וְנִכְלָם

וְרֶבַע צִפּוֹר וְאַחֲרֵי שֶׁבָּכָה וְגָנַח:

“הַגּוּף שֶׁלִּי בּוֹעֵר מִכְּאֵבִים”

וְאַחֲרֵי שֶׁרוֹפֵא אֶחָד, אִמִּי לֹא תִּשְׁכַּח,

מָשַׁךְ בִּכְתֵפָיו ואָמַר: “מִצְטַעֵר, אֲבָל

אֲנִי לֹא כַּבַּאי”,

אַחֲרֵי שֶׁמֵּת בְּעוֹדוֹ חַי,

נִפְטַר סָבִי הָאָהוּב

 

בְּשֵׂיבָה.

 

מתוך ספרה ‘שחרחורת’,  הוצאה עצמית 2014