שְׁנַיִם - איריס אליה כהן

 

 

עִם שַׁחַר הָיוּ נוֹטְלִים שְׁנֵי סַלִּים

וְיוֹצְאִים לְכִוּוּן הַלּוּלִים. הוּא הָיָה מִתְבּוֹנֵן

בְּסָבְתָא פּוֹסַעַת בֵּין שׁוּרוֹת הַכְּלוּבִים

שׁוֹפֶכֶת תַּעֲרֹבֶת, מַאֲכִילָה אֶת הָאֶפְרוֹחִים

שֶׁלְּעוֹלָם לֹא יִהְיוּ תַּרְנְגוֹלִים.

 

מִשָּׁם הָיוּ שְׁנֵיהֶם הוֹלְכִים לַתַּחֲנָה

שֶׁלְּיַד הַצַּרְכָנִיָּה. יוֹשְׁבִים עַל הַסַּפְסָל

וּמְחַכִּים. סָבְתָא הָיְתָה נֶאֱנַחַת, מְהַדֶּקֶת

אֶת הַמִּטְפַּחַת,

בּוֹדֶקֶת בִּדְאָגָה כַּמָּה לִירוֹת נוֹתְרוּ בָּאַרְנָק.

לוֹ זֶה לֹא הָיָה אִכְפַּת, תָּמִיד חַי עַל חֶשְׁבּוֹנָהּ.

 

בְּמַחֲנֶיְהוּדָה הָיְתָה תּוֹחֶבֶת לְשַׂקִּית, צְרוֹר שׁוּמִים,

כַּמָּה עַגְבָנִיּוֹת, חֹפֶן תַּרְמִילֵי שְׁעוּעִית. “מָה זֶה, מִי

שָׁמַע דָּבָר כָּזֶה, שְׁמוֹנֶה לִירוֹת קִשּׁוּאִים?” הָיְתָה מִתְלוֹנֶנֶת

עַל הַמְּחִירִים הַמֻפְקָעִים.

 

לִקְרַאת הַצָּהֳרַיִם, הָיָה נִשְׂרַךְ אַחֲרֶיהָ

כָּל הַדֶּרֶךְ חֲזָרָה. סָבִיב לַשֻּׁלְחָן, הֵם הָיוּ

לוֹקְחִים אֶת הַזְּמַן. לֹא מְמַהֲרִים לְשׁוּם מָקוֹם.

לֹא הָיָה לְאָן.

 

אַחֲרֵי שֶׁהָיוּ מְקוֹשְׁשִׁים בְּאֶצְבָּעוֹת זְרִיזוֹת

אוֹרֵז חָרִיף וְדָג מְטֻגָּן, הָיוּ מְקַנְּחִים

בַּמְּתוּקִים. וְאָז בְּתֵה בְּחָלָב,

אוֹ בְּבִירָה שְׁחֹרָה. וְשׁוֹתְקִים.

 

בַּלֵּילוֹת הָיוּ נִכְנָסִים לַמִּטָּה חבוּקִים.

הוּא הָיָה נִרְדַּם בְּחָפְזָה.

סָבְתָא הָיְתָה נִשְׁאֶרֶת עֵרָה.

שָׁנִים הֵם חָיוּ כָּךְ, יַחַד;

לִפְרָקִים הָיָה לָהֶם טוֹב, לִפְעָמִים

הָיָה לָהֶם רַע. אֲבָל הַצַּעַר

אָהַב אֶת סָבְתָא מִרְיָם, וְסָבְתָא אָהֲבָה

אֶת צַעַרָהּ.

 

מתוך ספרה ‘שחרחורת’,  הוצאה עצמית 2014