ריסים - אביטל קשת

 

 

הַדּוֹדָה הַהִיא, זִכְרוֹנָהּ לִבְרָכָה, טָעֲנָה:

“הָאִמָּא שֶׁל הַיַּלְדָּה מַדְבִּיקָה לָהּ רִיסִים,

לֹא יָכוֹל לִהְיוֹת

שֶׁהֵם כָּל כָּךְ אֲרֻכִּים.”

אִמִּי שָׁתְקָה

גַּם הַדּוֹדָה שָׁתְקָה.

 

לְיָמִים, כְּשֶׁהִסְתַּלְּקָה, נִנְשְׁפָה

שׁוֹשֶׁלֶת הָרַבָּנִים שֶׁלָּהּ.

 

פְּרָט לְאוֹתוֹ זִכָּרוֹן, מָה בִּכְלָל יָדַעְתִּי

עַל יַלְדּוּתָהּ בְּחֶבְרוֹן?

 

מתוך ספרה העתידי ‘להחליף מילה’