ספר השירה השני יצא לאור בהוצאת צבעונים. 

הספר מאגד בתוכו שירי אהבה לצד שירי פיוס עם ילדותי.

להזמנת הספר, מלאו את הטופס להלן ואחזור אליכם:

 

captcha

מהביקורות על הספר

לילך גליל

קוראת בספרה החדש של חגית מנדרובסקי ומוצפת כולי. מעלי משייטות סירות נייר עדינות. חגית היא אישה עשירה מאוד, המילים שלה טובלות בדבש, המטאפורות מסתוללות אלו באלו. הרבה כאב וגם ריפוי יש בספר החדש הזה “עם שחר היווצרות העור” (צבעונים, 2020) ובוחרת להביא מתוכו (מלבד הכריכה היפיפייה) את אחד השירים המכוננים בעיניי, “ילדות”. מאחלת למשוררת להמשיך לקרוא ולקרוא מתוך עצמה. המאגר כה רב. ❤ חגית יקרה, תודה על האומץ, הכנות, ועל מתנת מילותייך..

איילת קליין כהן

שירים שמנוקדים ביופי, בכאב, בזיכרון ובהתחדשות. חגית מנדרובסקי מופלאה בספרה החדש.

לאה פילובסקי

אני מחזיקה סוף סוף בידי את הספר “עם שחר היווצרות העור” של חגית מנדרובסקי, שראה אור בהוצאת “צבעונים”, ספר שירה שהייתה לי זכות גדולה לערוך. שירים חכמים ורגישים, חלקם שירי תער, חלקם שירי פצע, חלקם שירי משי וחלקם שירי ארוכה , חלקם מלטפים וחלקם זועמים, וכולם אוהבי אדם .

חיה משב

עם שחר היוצרות העור”, ספרה העדין ומלא האהבה של חגית מנדרובסקי, נושא עבורי (ויש שיאמרו בצדק כל אחד קורא מתוך ליבו שלו) קול בולט המדבר אל אישה, “אני מצפָּה לה / כאהובה למרגלות מגדלור” (עמ’ 10), “עמוק בתוך שנתי / טופפתְּ ברגליים רכות בלתי נראות. ואהבתְּ. / .. / אהובי ליטף אותי אי שם. / בממלכת מיטתנו הזוגית / זלגתי עוד ועוד אל שדייך. / ממאנת להתעורר” (עמ’ 15).

אותה דמות נשית מתערבבת בשירים, מתמזגת בין דמות האם, שעוטפת, שמלמדת את בתהּ איך להישמר, “לא ללבוש אדום כי זה צבע מפתה” (עמ’ 51) לבין הדוברת עצמה “עודי מושטת אלַיי” (עמ’ 10) כמי שלומדת את עצמה הנשי במבט שהולך אחורה אל הצעדים התינוקיים, המחפשים את המבט של האחר “גָּלמיוּתִי מתבקעת בחיקךְ” (עמ’ 17, שיר המוקדש לזוגיות נשית שאינה של המשוררת, אך מתוך מבטהּ), להתהוות דרכו “כשחייכתְּ נבטו בתוכי פרפרים” (עמ’ 43).

אבל שוב היסוד הנשי באחר מתמזג בעצמי כמו בריקוד גופי, והנה זהו מבטה של הדוברת בבואתה שלה אשר “באה / למצוא אותי / שונָה” (עמ’ 10). ההיפוך וההתמזגות חוזרים גם בשיר שחגית הקדישה לאימהּ, “אתְּ עוברה זעירה ואני הרה אותךְ / יולדת עם בוקר לידה שקטה”, אך ההיריון לא מצליח להחיות את האֵם כאֵם מבטנה של הבת. כי דרך הטבע היא אחת, כאשר ההורה הורה את ילדו, כמו שהשיר נפתח, “כשחייכתְּ נבטו בתוכי פרפרים / וציפורים ניקרו אושר היישר מכף ידִי” (עמ’ 43). ובכל זאת, אִם לא את האֵם, חגית בוראת את הזיכרון, “ילדותי היא בצק שלָּשה אמי /… להדביק קצותיו ממולאֵי התמרים והצחוק” (עמ’ 42), ועם הכאב והלם המראות, חגית בוחרת להפוך ילדות זו למגילת חייה ב”אותיות מעוטרות חמלה”. את החמלה אנחנו יכולים לברוא מתוכנו, ואז שוב, לא נהיה חפֵצים בְּדבר מחוצה לנו, אלא רק במה שהפך אותנו למה שאנו, “איני חפצה בילדות אחרת, אקרא שוב ושוב / מתוכה” (עמ’ 42), רק המבט משתנה, בעיניים חומלות.

נראה כי גם בשירים המוקדשים לבן הזוג, ישנו יסוד נשי אשר מעיר את האהבה בדוברת ומחייה את הוויתה: “ברֶחֶם חמלתךָ המבורכת / נבראת מיטב הוויתי” (עמ’ 62), וכן בשיר קצר ויפה, חגית מגדירה אהבה: “לעת ערב אתה משחיל אותי חרוז חרוז / עד שאהפוך לענק מרהיב / זוהר” (עמ’ 63), בפעולה, שכביכול נתפסת כנשית, היכולת של האהוב לברוא שוב ושוב מתוך החרוזים המפורקים, הבודדים, לשזור למחרוזת מרהיבה, להדביק באצבעותיו החומלות, במעשה אהבה, את הענק הזוהר.

לספר “עם שחר היוצרות העור”, ישנם רבדים נוספים ועדינים, הבאים לידי ביטוי בדיאלוג הרגיש של חגית עם הוריה ועברם, שחרט בם ובה, כניצולי שואה.

עינת עמוס פורת

חגית יקרה,

אם הייתי יכולה הייתי כותבת לך את המכתב הזה על קלף, ממסגרת עם זכוכית חזקה שלא נשברת לעולם!!!קראתי עכשיו פיסות משירייך.

הלב שלי פועם כמו שהרבה זמן הוא לא פעם – מהתרגשות, התפעמות, נפעמות, נפלאות, גם מבוכה, אהבה וכאב.

אבל יותר מהכל- מרצון לחבק אותך חזק ולהגיד לך שאת מדהימה!!!

מעולם לא ראיתי נייר לבן ועליו דיו שחור המביע כל כך הרבה חמלה, רכות, עומק, עושר ואהבה. כאילו לדפים יש מנגינה, ריח והם מלטפים אותי ונוגעים בכל הנקודות הרגישות לי ביותר.
את אדם נדיר ומיוחד. שילוב בין חוזק לרכות ורגישות לגוונים העדינים ביותר של החיים. אולי שילוב בין פלדה חזקה וגמישה לנוצה דקה, צבעונית ועדינה.

כאילו כולך קולטנים ובכל קולטן יש מאגר של דימויים שקולע בדיוק בדיוק למטרה.
את מופלאה!!!!!! וגם ברגעים הקשים – אל תשכחי לעולם שיש בך מתנות אל אדירות ונדירות!!!

שלך במלא אהבה והערכה – עינת פורת עמוס

מיכל ל. רון

היי חגית יקרה

אתמול קראתי את ספרך כולו עד שתיים בלילה ולא הבנתי איך זה קורה לי. כי עוד אף פעם לא קראתי ספר שירה ברצף וללא הפסקה. הרי כל שיר הוא עולם ומלואו. אבל אני ״התמגנטתי״ ולא יכולתי להניחו מידיי. גם בבוקר השירים לא הרפו ממני. אולי לפעמים את זאבה כשאין ברירה אבל נראה לי יותר נכון לומר שאת הר געש,לפעמים על אש קטנה ולפעמים בהתפרצות מטלטלת. אינני מכירה את סיפור חייך וחלק מהשירים חידתי (כולל האיור שעל הכריכה)אבל זה לא שינה לגבי . חשתי עצב גדול ותחושת מחנק(אמיתית) על המשא הכבד שאת נשאת/נושאת בזכרונך/נפשך בין הגעגועים לברוטליות בין תפילה לסליחה לבין תשוקה ארוטית וכמיהה לאהבה וכמה כמיהה..וכל זה לרוב /כמעט בסטקטו חד ובדימויים מעניינים שחוזרים בוריאציות שונות .

מקווה שעוד ידובר בספרך. .

אביחי קמחי

קראתי את ספרה של חגית מנדרובסקי, עם שחר היווצרות העור.
איני מכיר את חגית אישית אך שמחתי לקבל את ספרה.
שירתה יפה, עוצמתית, חשופה וגלויה.
יש בה לא מעט מוטיבים ארוטיים אמיצים ואף נועזים.
שירתה חדה וישירה ולא פעם מפלחת את בשרו של הקורא
היא נטועה בעולם הדתי ושורשיה משם מצמיחים את שירתה
ובה בעת היא חופשיה מכל איסור ומגבלה.
שירתה שזורה בכאב ילדותה ולא פעם העלית בי דמעה .
אני חש כלפיה וכלפי שירתה הערכה. אם תבחרו לקרוא את הספר אני מבקש
להסב את תשומת ליבכם לשירים הבאים:
חשופית 14, דלגית 18, נידה 24 (השיר שהותיר בי את הרושם הכי חזק), בתוכי 16,
בתולה 29, פרלוד 11, מחסום 34, ילדה זו 39, ילדותי 42, צום אהבתנו 48, דברים שלימדת אותי 51, ללא שם 53 (שיר מכה בבטן), מקודשת 57 (שיר תפילה נפלא), כך מול המסך 65 (שיר סיום ראוי עם קורטוב אופטמיות)

טלי וייס

חגית יקרה
השלמתי היום קריאת ספרך “עם שחר היווצרות העור”, ספר שירה ששורות בו עדינות וכנות, רגעים אישיים מחייך, שניכר כי כתובים ממעמקייך. שורות יפות תפסוני, כמו: “אני שואפת את התום החלבי”, “על ראשי צערי זר תיל פוצע. דומם”, “שרף ילדותי ניגר כפצע דומם על ענף”, “כשהקיש גם עליי הרוך הזהיר”, “נפסע ביערות העד של נשמות רעבות / לחסד”, “להיות אחת / עם הירח, כדרכם של זאבים”, “ילדותי היא בצק שלשה אימי”, “את עוברה זהירה ואני הרה אותך”, “בהונותינו נמסות אל חלל שקט”, “הרהורים נוגים נשפכים / אל ים תוכך”, “קרום עולמי נבתק באחת”, “והיו אישוניי טווסים מהלכים” ועוד..
מדגישה הנאתי הרבה במיוחד מן השיר “ילדה זו” והשיר בכריכה.
הציור על הכריכה מאד יפה ומזמין לקריאה וכן העיצוב בפנים עם מירכוז השירים. ככל שהולכים ומתקדמים הלאה לפנים הספר, את יותר נחשפת ופותחת. יש בשירייך משהו שכובש ברגישותו. מאחלת לך הצלחה עם הספר!

יוכי בן דור

קראתי את שם ספר השירים של חגית וחשבתי כמה כוח צריכה המשוררת
להחזיק בתוכה את נקודות הכאב הרבות שרוקמות את מפת מחסוריה, והן לה שריון עוטף בכל אשר תפנה , בכל אשר תביט, עם כל מה שתגיד.

“עם שחר היווצרות העור” היא הבטחה אחת המשפיעה על נפשה גם אם
היא מכבה אותה לעתים.

המילים בשירים הופכות רצועות קלועות של מחשבה, דיבור ומראות
ש”הכול מלא וריק בו זמנית”(שם עמוד 54), ושהאפשרויות לאהבה
נגמרות תמיד בעצב הלא נאמר.

“אין הרים בסביבתי. העפלתי אל עצמי ומיאנתי ללחוש” (שם, עמוד 55(
יכולת אדירה לקום ולעמוד שוב על הרגליים לאחר הנפילה, לאחר
התמוטטות כללית.

“..נקרעו תחנוני אצבעות” (שם, עמוד 55), והכוח מתקיים…” בתהום
המייחלת להתאחות…”(שם, עמוד 37). ואין הבדל בין גבר לאישה, בין
אהוב לאהובה, בין זכר לנקבה, כמו שאין הבדל בין הגילים, ישנם
אוהבים בגיל צעיר, וישנם אוהבים בגיל מתקדם. האהבה הופכת עוף
חול שאינו מיתולוגיה, אלא יומיומי המצוי כאן ומעבר.
“הכאב בלתי נשלט, פורץ– בכל עת שיד אישה–חפצה לגעת.– רק אתה מורשה לחדור– את חלקת הלב….(שם, עמוד 30)
מכאן ואילך מקיים השיר את זיכרון הגוף, את היד, החיבוק, האהבה,
המגע. גם אם התחושה שהכול רחוק מידי, ולא בהישג יד, ושדבר לא
נרפא, ממשיכה המשוררת לכתוב ולמחוק, לכתוב ולשנות, לגלות ולכסות כל
מה שהכי חשוב לה ביותר בעולם.

חגית מנדרובסקי שרה בדרך משלה, משמיעה מוזיקה משלה, בזהירות
מדמיינת לאסוף מחדש מסע לתוך שלמות, המתקיימת “עם שחר היווצרות היווצרות העור”.
עם היווצרות העור הופכים געגועיה עד למלוא העוצמה ומקבלים כוח
בשירים שהיא כותבת מתוך צמיחה ופריחה מחודשים של האותיות
הנבחרות על ידה. “בלב ליבו של החתך אישון ניבט, משקיף עמוק
רחוק, ואינו נראה” (שם, עמוד 27).