אני עוסקת בשיריי הרבה בנושא האם. אמי שלי ז"ל, הכמיהה לאמהות, היותי אם בעצמי, לעצמי, לילדיי.
ובפוסט זה ברצוני לגעת באבא. אבי שלי ז"ל, האבא כמהות אנושית זכרית- הצורך שלנו באבא- כלומר בקדוש ברוך הוא – דמות אליו נוכל להרים מבט, להתפלל.
כמובן שיש המתפללות ו/או מתפללים לדמות נשית. בעבר, בתקופות קדומות, פגאניות, היו דמויות נשיות רבות, אליהן אנשים נשאו עיניהם/ן וביקשו טוב וחסד או מחילה ורחמים.
אני באמונתי לעתים מתפללת ונושאת עיניי אל השכינה, היא הפן הרוחני עבורי ולפעמים אל אלוהים זכריים. יחיד או רבים, אין זה משנה עבורי.
אבי ז"ל עבר זוועות שהפכו את נפשו הרגישה והפשוטה למשהו מרוחק מאוד. פיזית ובעיקר רגשית-נפשית.
הוא פחד מאוד לגעת. גם כשרצה לומר לי דבר מה היה בו היסוס, ותחושת המנעות שהייתה מורגשת מאוד, עד שהפכה לי לזרא והכעיסה, אף לעתים דחתה אותי.
חוסר המסוגלות שלו להיות נוכח בשר ודם, אף בהיותו נוכח- להיות נעדר תדיר, עוררה בי זעם ורתיעה.
כשאנו אוהבים אדם, אנו בסליחה ומחילה, בחמלה גם לחסרונות שלו ולמגרעות, לריחות הגוף אפילו לפעמים ולכשלונות.
אני התקשיתי לחוש אהבה כלפי אבי. רק לאחר מותה של אמי, כשחזרתי הביתה לחיות לצדו, ועם הזמן לסייע לו ולטפל בו, התחלתי להכיר את הצדדים היפים והמוארים שלו ושבו.
גיליתי אדם רגיש כמוני, מיוחד, עולם ומלואו. מלא תשוקה לחיים ואהבת אדם. אדם חרוץ, נחוש, ששרד כנגד כל הסיכויים בגיל כה צעיר זוועות שאני לא מסוגלת אפילו לדמיין בסיוטים הכי מחרידים שלי.
אדם שלמרות ועל אף הכול היה אבא לחמש בנות. וסבא אהוב וחם.
בקלות יכול היה לוותר. להתאבד, להתאשפז, להיות מטורלל.
אבל הוא בחר לעבוד. לפרנס. לקיים משפחה.
ורק בבגרותי הבנתי שעל מנת לבחור בחיים ולעשות את כל זה, לא הייתה לו כל ברירה אלא להתרחק ולהימנע. כי הרגשות עלולים היו, בחווייתו, למוטט אותו ולא לאפשר לו את כל היופי והשפע הזה.
זה הוא זמן סליחות.
ואני סולחת לעצמי על שלא יכולתי כילדה וכנערה לראות איזה אדם היה. פשוט אדם. לפני המטלה העצומה הזו שקוראים לה 'אבא'.
ולימים, סולחת לעצמי, שגם כשראיתי אותו ובו אדם, לא הייתי מסוגלת לעשות הפרדה בין היות בת להיותי אישה. אולי כי זה קשה מנשוא ולפעמים אף בלתי אפשרי, בסיטואציות מסוימות.
אני בוחרת לסלוח לאבא שלי, עליו השלום, מנוחתו עדן, על כי תפקיד ה'אבא' היה לו קשה כל-כך מאחר והוא בעצמו עדיין כמה בעצמו לאבא משלו. לדמות אב שתנחה, שתחבק, שתכיל, שתוביל.
והיא אבדה לו באופן טראגי בגיל מוקדם כל-כך. עוד לפני שזכה ממש להבין כי הוא הופך מילד לנער.
אני מבקשת סליחה מהנער ששרד את התופת הזו – יסורים של גוף ושל נפש וגם של נשמה, וכלא את הכל בתוכו כדי לנסות לתפקד ולהיות אבא שלי. שלא נכנע לעול השגרה והלך יום יום לעבודה רק כדי שלי יוכלו להיות חיים פחות או יותר נורמטיביים.
תודה אבא שבשמיים ותודה אבא שעל הארץ אשר נח בין רגבי עפר ושב אל אדמתו, שכה אהב.
כולי תקווה ותפילה כי השיר הזה אשר יופיע בספרי העתידי 'עם שחר היווצרות העור', לא יפגע בדמותך ובזכרך. בחייך ובמותך.
מאחלת לכולנו ימים של סליחה עצמית, של סליחה לזולת, סליחה לעבר, וגם להווה ולעתיד לבוא. דבר לא היה ולא יהיה מושלם. אך זהו טבע האדם- להיות אנושי. ואל לנו לשכוח כי גם האלוהי אינו מושלם. לעולם. ומה גם אנחנו.
צום אהבתנו, מאת חגית מנדרובסקי ©
כשאבי צם, עלה ריח מפיו,
התכווצתי מולו. יראה כעסו.
אפרוחית כפרות קטנה,
ליקטתי פרורי אהבתו
במקורי העדין.
חוסה תחת כנף טליתו, עת היה מתפלל.
היום חוסה אני בבית הכנסת
תחת טליתו של אבי, היא טליתי.
מבקשת מחילה מזיכרונו ומאלוהיו
על שרציתי אב אחר תחתיו.
יתברך וישתבח ויתפאר ויתרומם,
עושה שלום במרומיו.
עשה שלום בלבי. שתהא צרורה בצום אהבתי,
נשמתו של אבי מולידי.
