דיוקן של אזמל בשרטוט מראת הנפש

סקירת ספרה המצוין של שירי עובד, ‘אהיה לי האזמל’ הוצאת פרדס

 

ספר שיריה הראשון של שירי עובד, מתאר ברגישות יוצאת דופן את מסע התבגרות הנפש.

הספר מחולק לארבעה שערים: אישה גולמית, אהיה לי האזמל, מלמדת נימי לב פעימה חדשה, תמידות חדשה.

לפני השערים פותח את הספר שיר ראשון בשם ‘פאטה מורגנה’ אשר מעניק הקדמה לכך שהספר הוא מסע הביתה. הביתה, אל לבה של המשוררת, הווי אומר, אל עצמה.

בשער הראשון, אישה גולמית, נעה המשוררת בין כמיהה ותקווה לבין שברון-לב ואכזבה.

האהבה כאן הינה אהבה חיצונית, לגבר. אשר יש בה מן החשש לפגישה של אמת, שמא יפגע ויהרוס, ועם זאת, אולי… יפתח פתח לסיכוי מחודש.

*

משלחת אברי לרוח,

חשופה מסתכנת

בריסוק עצמות…

 

או אולי, מבלי משים,

ארגיש נגיעה בכתפי

פוגשת מגששת.

 

עמ’ 15

 

למשוררת דימויים מקוריים ביותר כמו בשירה בעמ’ 19

*

נוגסת בקרום אפשרות,

לסתותי ננעלות על גופו,

מסרבות להרפות.

 

נתתי כל מה שיש

הגעתי לקצה גבול היכולת

זה אמור להספיק.

 

טיפין טיפין

מגיע טעמה הברזלי של אכזבה.

 

ניכר בשיריה של שירי כי אין בה רחמים על עצמה, מאחר והיא שורדת מטבעה ונאבקת עוד ועוד על מנת להעצים הישרדות זו. גם כשהיא מבקשת להתמיר את הנוקשות שהיא חשה, בגופה, בנפשה, היא עושה זאת בחמלה וברוך. במיסוס האבן הקשה והסכמתה להיזכר שבראשיתה, גם היא הייתה מעין נובע, פשוט וזורם.

השער המרתק ‘אהיה לי האזמל’ פותח בשיר נדיר אשר הקונפליקט שבו מעיד על כך שהמשוררת יודעת היטב על מה היא כותבת.

*

לוקחת אבן חדה, בהסתגלות

מנפצת לעצמה את הראש.

פרורי עברי נושרים,

אוספת חלקי גופה,

יקרה מפז.

 

עמ’ 23

 

כשקראתי שיר זה, חשתי בעצמי כי חלקים נוקשים ומאובנים בלבי מתמוססים לדמעות של התרגשות.

שירי מעזה באומץ רב להשתמש במלים חדות כאזמל, וכמו האזמל, כך גם עדינותן.

שהרי ממשבר תבוא הצמיחה, והמשוררת מיטיבה לתאר את תהליך הפירוק וההרכבה מחדש של הנפש, כמו גם של הגוף.

מכאן באה התובנה וההכרה האלוהית שבתוכה, כי יקרה היא מפז.

בעמוד 24, שלאחר מכן, היא אף משתמשת מפורשות במלים אלה-

*

…. רוצה לפרק, להרכיב מחדש

      כשידי על העליונה.

 

המשוררת במילותיה, רוקדת מעין טנגו עם עצמה. מתקדמת, פוסעת שוב אחורה, צוברת תנופה וממריאה קדימה.

כמו בשיר –

*

מליחות עצב מדיפה אדים

ממעמקי הבטן.

 

הבהובים-

נתוק-חיבור-ניתוק.

 

אחזור למרכז רוגע יודע.

לא אורחת. בת-בית.

עמ’ 33

 

ומאחר וכבר הפכה בת-בית בכתלי עצמה, יכולה היא להרשות לעצמה את השער הבא-

‘מלמדת נימי הלב פעימה חדשה’

בשער זה מאפשרת לעצמה המשוררת כיס אוויר, מרווח נשימה. ובעיקר לידה מחדש והתהוות.

 

*

נותנת מלים לסערה

מרפדת רחם

בשליה המובטחת

להיות להתהוות.

 

עמ’ 39

 

יש קלילות רבה יותר בשער זה. ובשיר המזכיר לי מדיטציה בשם ‘החיוך הפנימי’, היא כותבת:

*

כיס אוויר, שינוי הפועם בשקט,

במסדרונות החרדה.

 

נחלץ בשובבות

עולה להאיר

אותי.

 

עמ’ 42

 

השער מסתיים (עמ’ 48)  ביכולתה של המשוררת להביט בעצמה כשלמה, וזאת משום שכבר צלחה את ההתפוררות והיא יודעת את עוגן עצמה, אליו תוכל לשוב.

*

חוטי אני נארגים

על קיר הוויה.

 

נכונה לפרום

מכירה בערך רגע,

שמוכן להתמלא.

 

הוויה חדשה נוצרת, הוויה קיומית הצולחת את הפחד ונבראת מאהבה.

השער ‘תמידות חדשה’ מאיר את המשחק, את הגמישות, והאפשרות להיות חשוכה ומוארת, קטנה כגדולה, ולהחליק כילדה שובבה על מגלשה.

 

כמו השירים בעמ’ 52 , 53

 

*

בושותיי ואורותיי

קטנים כגדולים

גלויים

 

מחליקה אותם בעדינות,

על עורי הפנימי ההפוך.

 

 

*

משחקת בקליפות שקט,

שהתפשטו מתוכי החוצה.

סקרנית, איך ישרטט אותן המחר.

 

ההיחלצות מתוך דרמת הנפש וההסכמה להיות, מתוארת היטב בשורות אלה.

‘רוצה בהמשך פשוט בשקט,

שאינו זקוק למופע’.

עמ’ 54

 

שיר קטן וקצרצר, אך ענק בעיניי, נרקם מתוכה בעמ’ 56.

שיר זה מבחינתי מתאר עולם ומלואו בשש מלים בלבד.

ויפה המשחק שמשחקת המשוררת עם השורש א.מ.צ. אך אינה מגזימה, משום שיכלה את המלה ‘מחבקת’ להמיר בקלות למלה ‘מאמצת’ ובכל זאת בחרה במלה שונה על מנת להמחיש מצב קיומי המוליד תכונה נפשית שמתעלה מעל עצמה.

 

*

מחבקת את המאמץ

מתוכו נוצר-

אמץ.

 

תיאור יפהפה המרגש כמו חלום, בו שתי דמויות מתוכה משוחחות זו עם זו, קיים בעמ’ 59

*

קוראת לעצמי,

מתוך בור הגוף “טפסי, אחזי”

עוצמת לרגע עיניים מקשיבה להד

ונענית.

 

הספר מסתיים בידיעה מפוכחת של המשוררת כי תהליך הפירוק וההרכבה של הנפש אינו מסתיים בהכרח לעולם וכולנו שלמים מחד, אך שבריריים, מאידך.

לכן היא מעניקה ממרום פסגת השיא של הנפש הצולחת את מסעה, מעין עצה אמהית למילותיה:

“הישארו זקופות, הישארו תמירות, היו אתן שלמות”.

 

עריכתה המהודקת והמדויקת של ענבל אשל-כהנסקי ניכרת בשירים. על אף שלעתים תמהתי על החזרה בשמות הפועל בהם נפתחים השירים, כגון:

מחבקת; מבקרת ; מאלפת ; קוראת, וכן הלאה.

חזרה זו של שמות פועל מדי שיר, גורעת מעט מחוזקו של הספר, אולם אינה מצליחה לגרוע מערכו כיצירה ספרותית משובחת וכספר שירה נשי אמיץ ובועט.

 

איור הכריכה של מירב ריידס אהרוני, מתאר ברגישות וביופי את מסעה המיוחד של אישה בישימון נפשה, בו אין לה ברירה אלא להלך לבדה, ולו בכדי למצוא את הפנינה הטמונה בצדפה הקשה המכסה על שבריריותה, ולגלות שאין לה צורך יותר בצדפה זו, מאחר ואורה מבהיק למרחקים וערכה יקר. כחיים עצמם.

 

 

מאת חגית מנדרובסקי

 

פורסם בכתב העת הספרותי ‘עיתון 77’