מַזָּל - איריס אליה כהן

 

 

“לְאִמִּי / לֹא חַיוּ לָהּ הַיְּלָדִים / לְאִמִּי” (ארז ביטון)

וְהַיּוֹם הַהוּא הָיָה

יוֹם חֲמִישִׁי, פַּעֲמַיִם כִּי

רַע. הוּא שָׁטַף אֵת פָּנָיו

הִתְגַּלַּח, יָצָא

לַמֶּרְכָּז וְשָׁב כְּשֶׁנִּזְכַּר

שֶׁשָּׁכַח אֶת טֹפֶס הַלּוֹטוֹ

בִּמְגֵרַת הַתְּרוּפוֹת

(“אַף פַּעַם לֹא בָּא לוֹ הַמַּזָּל”,

אָמְרָה הַשְּׁכֵנָה).

 

אַחֲרֵי שֶׁנָּטַל

עֲשָׂרָה מִילִיגְרַם אַסְפִּירִין

לְהַפְחָתַת לַחַץ דָּם

וְזִקְנָה

יָצָא בַּשֵּׁנִית. הַפַּעַם לַשּׁוּק.

הוּא שָׁב לַדִּירָה

הַשְּׁכוּרָה כְּשֶׁסַּלִּים

בְּיָדָיו טִפֵּס וְעָלָה

שְׁתַּיִם שָׁלֹשׁ מַדְרֵגוֹת

לֹא רָחוֹק מֵהַדֶּלֶת

עָצַר

כְּפֶסַע בֵּינוֹ לְבֵינוֹ

וְנָפַל

וְחָדַל.

 

לְאָבִי , אַף פַּעַם לֹא בָּא לוֹ הַמַּזָּל

לְאָבִי.

 

מתוך ספרה ‘שחרחורת’,  הוצאה עצמית 2014