ככל שהתכלת לבדה - דנה אמיר

לסבתי

הֱיוֹת שֶׁאֵינִי מַרְבָּה לִבְכּוֹת גּוּפִי סָפוּג מָוֶת. פְּזוּרַת נֶפֶש אֲנִי מַקְשִׁיבָה

לְקוֹלֵךְ הַצָּרוּד, הַקָּם אֵלַי לִרְגָעִים מִתוֹךְ הַשֶּׁקֶט.

כָּל כָּךְ מוּזָר, לֹא לְפָרֵשׁ עוֹד אֶת דְּבָרַיִךְ בְּלָשׁוֹן שֶׁל עָתִיד. אֲנִי עוֹנָה לָךְ

וְהֵעָדְרֵךְ אוֹחֵז בִּי כְּמוֹ עֵינַיִךְ הָאֲפוֹרוֹת שֶׁעַכְשָׁיו הֵן

אֲוִיר הַלַּיְלָה.

הַאִם הָיִית בַּת חֲלוֹף יוֹתֵר מֵאִתָּנוּ? אוֹ נִצְחִית מִן הָאַהֲבָה?

לְיַד קִבְרֵךְ אֲנִי תּוֹהָה אֵיךְ דָּבֵק גַּם בָּךְ מַה שֶׁאוֹתָנוּ הִכְרִיעַ

תְּכוּפוֹת כָּל כָּךְ: הַזְּמַן.

יָכוֹלְתְּ לָגַעַת בַּכֹּל. אַךְ אַתְּ בִּקַּשְתְּ אֶת הַפָּשׁוּט, אֶת הַסָּמוּךְ לַגּוּף,

אֶת הַנִמּוֹח בַּפֶּה. אֶת הַבָּרוּר בִּקַּשְתְּ, לֹא אֶת שֶׁאֵין לוֹ אוֹמֶר.

קוֹלֵךְ הָיָה מְהַסֶּה אֶת הָעוֹלָם. אֲבָל בְּבוֹא מוֹתֵךְ לֹא נִשְׁמַע בַּאֲוִיר אֶלָא

רַחַשׁ קָטָן, כְּמוֹ נִתְלְשָׁה מִן הָאֲדָמָה הַתְּחוּחָה שֶׁל רֵאשִׁית הַחוֹרֶף

פְּקַעַת אַחַת.

כְּבָר אַרְבָּעִים יוֹם אַתְּ מְכוּסָה אֲדָמָה, גּוּפֵךְ הַזָּעִיר אוֹצֵר בְּתוֹכוֹ

אֶת מְנוּחַת הָאֶבֶן וְאֶת תְּנוּעַת הַבְּרוֹשִׁים. אֲבָל בְּתוֹךְ מַבָּטִי אַתְּ עוֹמֶדֶת

זְקוּפָה כְּתָמִיד, שְֹעָרֵךְ אָסוּף לְאָחוֹר וּמַבָּטֵךְ נִשָֹּא גָּבוֹהָ

כְּכָל שֶׁהַתְּכֵלֶת לְבַדָּה מַגַּעַת.

וּמֵעֵבֶר לָךְ הָאָבִיב.

מתוך ספר שיריה 'כל שמותי' בהוצאת הקיבוץ המאוחד , 2014