כְּשֶׁעָצוּב לִי - שלומית כהן אסיף

 

 

אָמַרְתִּי לְאִמָּא: “עָצוּב לִי!”

“לֵךְ תַּשְׁקֶה אֶת הָעֲצִיצִים,” אִמָּא אָמְרָה.

הִשְׁקֵיתִי

וְלֹא עָזַר

הָעֶצֶב לֹא עָבַר.

 

אָמַרְתִּי לְאַבָּא: “עָצוּב לִי!”

“אָז תָּשִׁיר שִׁירִים,” אַבָּא אָמַר.

שַׁרְתִּי

וְלֹא עָזַר

הָעֶצֶב לֹא עָבַר.

 

אָמַרְתִּי לְסַבָּא: “עָצוּב לִי!”

סַבָּא לִטֵּף לִי אֶת הַצַּוָּאר,

“סַפֵּר מַה קָּרָה,

אַל תַּחְסִיר דָּבָר.”

וְהָעֶצֶב עָבַר.

 

מתוך: “הספר הגדול של שלומית” הוצאת עם עובד 1991