קינה היא ביטוי פיוטי לאבל כבד, שיר אבל והספד הנאמר על אדם או קבוצה בעקבות מוות או חורבן. קינה שימשה במקור כסוג של משקל בשירה.
ספר שיריה החדש של המשוררת ענת לויט 'קינה' נפתח בקטע בשם 'ביקור' .
מאז קראתי את 'מוות רך מאוד', אוטוביוגרפיה מרגשת ומכמירת לב מאת סימון דה בובואר, לא זכיתי לקרוא טקסט כה מרגש וכן על קשר עדין ומכמיר לב בין בת לאמה.
הצורך העז של המשוררת להתפייס עם אמה השוהה בבית סיעודי, ממקום חומל ורך, ניכר בדרך בה היא מתבוננת בפעולותיה הפשוטות כמו סריגה או קילוף בננה. לפתע היא חשה בחילוף התפקידים, בהם אמה היא בתה הקטנה אותה הכניסה ל'גן חדש' ואילו היא, הבת, הופכת להיות האם מלאת הדאגה והרחמים.
היפוכי התפקידים והידיעה כי רגעים אלה מתעתדים להיות האחרונים במערכת היחסים עם אם, שאין אחרת מלבדה בעולם כולו, מאפשרים לקשר שבעבר היה סבוך ומורכב, להפוך לאריג הנרקם מחדש בצבעים שונים, אולי אף מפתיעים, המשחררים הן את הבת והן את האם מכבלים של כעס ואשמה. בין כל אלה נשזר זכרו הקשה של האב אשר על אף מותו עדיין מהדהד בין השתיים.
מחזור השירים נפתח בשער 'הבשורה' בו מקבלת המשוררת את ההודעה על התייתמותה:
*
" הַלַּיְלָה הַזֶּה לֹא יִהְיֶה כִּשְׁאַר הַלֵּילוֹת
בָּהֶם לֹא נָשְׂאָה אֶל אָזְנַי הַבְּשׂוֹרָה,
לֹא נִקְּבָה אוֹתָן שִׂיחַת טֵלֵפוֹן
וּבָהּ שְׁתֵּי מִלִּים שֶׁצָּלְפָה אֲחוֹתִי
אִמָּא מֵתָה…"
מנקודה זו נעה המשוררת בינה לבינה בשיח פנימי המסייע לה לעבד את האבל, לבצע חשבון נפש בשאלה הקשה והטורדנית – האם הייתה בת טובה דיה. הרהורים נוגים של פרידה שבסיום השער הופכים מרוח ענוגה לסערת אינותה של האם.
השער השני 'זוהר מחפה על גוף' מדגיש בסתירות יפהפיות ומקוריות את העימותים בין אם לבת ובתוכם נשזרים שוב קרעי זיכרון של דמות האב המעצימה את הבלתי אפשרי בתוכו גדלה המשוררת. ניתן להבין מן המלים כי הילדה שהייתה, נאלצה לגדול בצל אם מוכה. בצל אב אלים. ובכל זאת בבגרותה היא בוחרת, אולי דווקא לזכר שניהם, לדבוק בטוב.
*
" עֶשְׂרִים שָׁנָה הָיָה אַבָּא אוֹבֵד אוֹתָךְ
בְּעֵמֶק הָאֲדָמָה, מְפוֹרֵר חֵטְא בְּשָׂרוֹ
הַמִּתְאַוֶּה שֶׁתָּשׁוּבִי אֵלָיו, שֶׁתִּמְחֲלִי
עַל זְרוֹעוֹ הַקָּשָׁה בְּגוּפֵךְ,
זְרוֹעַ שֶׁלֹּא נָטְתָה לָךְ חֶסֶד
גַּם לְאַחַר מוֹתוֹ…"
האם והאב פורשים למיתתם להיות זה לצד זו למנוחת עולמים. הבת נותרת יתומה מאם ומאב. פורשת לחיבוטי נפשה והרהוריה. לאבלה ולצמיחתה מחדש.
בשער 'עדות אחרונה' המשוררת מתעדת בפנינו ולמען עצמה את אמה הקשה ברגעיה האחרונים. רגעי טשטוש וצלילות של זיקנה, רגעי פרידה מן העולם בעל כורחה.
*
כְּכָל שֶׁנִּרְפֵּית, נִרְפֵּאת מִן הָאֶרֶס שֶׁתָּסַס
עַל לְשׁוֹנֵךְ שֶׁהִכְּתָה פְּנִימָה וְהַחוּצָה.
אַשְׁפַּת חִצֵּי מִלּוֹתַיִךְ חוֹרְרָה, הַחוֹדִים נִשְׁחֲקוּ,
טֻשְׁטְשׁוּ הַמַּטָּרוֹת, עַד שֶׁהִרְפֵּית גַּם מֵהֶן
עַד הַלַּיְלָה בּוֹ הֻשְׁלַכְתְּ אֶל גֹּב הַנְּגִיף,
אֶל קֹצֶר יָד מְטַפְּלַיִךְ נֶעְדְּרֵי הַשֵּׁם וְהַפָּנִים,
שֶׁהֻסְתְּווּ בְּתַחְפּוֹשׂוֹת אַנְשֵׁי חָלָל,
חֲלוּלִים מֵרֶגֶשׁ אֱנוֹשׁ.
וְזָעַקְתְּ אֶת שֵׁד רוּחֵךְ
עַד שֶׁנָּפְלָה שְׁדוּדָה עַל חֹד חִצַּיִךְ,
שֶׁהִתְהַפְּכוּ עָלַיִךְ
בְּרִפְיוֹנְךָ הַגָּמוּר.
בשער 'חסד ראשון ואחרון' הבת מנסה ליצור מתוכה יש חדש לקיומה גם כעת כשהיא מתהלכת בעולם יתומה מאם.
האם אינה והבת שואבת מתוך אינותה איכויות חדשות לחבר ביניהן בעולמותיה הפנימיים ובשיח ביניהן בעולם האמת. 'כי ממך באתי ואלייך אשוב' היא חותמת באחד השירים ומתרגלת לחיות כבת כששורשיה של האם כבר אינם בתוכה כבעבר ועליה לצמוח בלעדיהם.
*
מִדֵּי בֹּקֶר אֲנִי נִמְשֵׁית מִמְּצוּלוֹת
הֵעָדְרֵךְ-
שָׁם עֲדַיִן אַתְּ שׂוֹחָה בְּחָזֶה פָּעוּר,
מְשַׁוֵּעַ לָאֲוִיר, בְּאֵין יַד מוּשֶׁטֶת לְעֶבְרֵךְ
לִמְשׁוֹת אוֹתָךְ כְּבֶעָבָר.
כָּל עֲבָרֵךְ טָבַע אִתָּךְ,
מַמְתִּין לִי מִדֵּי בֹּקֶר שֶׁאַנְשִׁים אוֹתוֹ-
בִּלְעָדַיִךְ.
מחזור השירים נחתם בשער 'מחלב נשמתך יעלה אור'
*
"…. שָׁדֵךְ שִׁלְּדֵךְ וּמֵעַתָּה אֶהְיֶה נִזּוֹנָה
רַק מֵחֵלֶב נִשְׁמָתֵךְ שֶׁיַּעֲלֶה בִּי אוֹר
תָּמִיד לִגְבֹּר עָל חַשְׁרַת הָרֶגֶשׁ
שֶׁהֵעִיב כָּל עוֹד חַיַיִךְ הָיוּ כְּרוּכִים בְּחַיַּי."
גם לאחר המוות מתהלכת הבת בחייה כבת של… מתבוננת ברגעי השתקפויות שונים המשיבים לה זיכרונות ילדות ומכאן כבוגרת יש בידיה לחולל את התיקון.
שיר חזק ומכמיר לב לפני השיר האחרון במחזור שירים זה מתאר את סמיכותם של המוות והחיים ואת האופן בו רגעי חיים מעוררים זיכרונות עבר שנדמה כי כבר חלף ואינו יותר אך עדיין פועם בגופה של המשוררת ובין כתלי ביתה.
*
בַּלַּיְלָה בּוֹ נָטַשְׁתְּ אֶת גּוּפֵךְ וְהוֹתַרְתְּ אוֹתוֹ
כְּלִי רֵיק, נִמְלְאוּ אָזְנַי גְּנִיחוֹת עֹנֶג גּוּפָהּ
הָרַעֲנָן שֶׁל שְׁכֶנְתִּי.
וְגִחַכְתִּי אֶל מוּל פְּנֵי הַמָּוֶת וְהַחַיִּים
שֶׁנּוֹשְׁקִים זֶה לָזֶה, מַשִּׁיקִים
בִּמְשֻׁלָּשׁ שָׁלֵם-
שְׁכֶנְתִּי, אֲנִי וְאַתְּ שֶׁגָּנַחְתְּ מֵעֵבֶר לְקִיר חַדְרָה
שֶׁל יַלְדָּהּ תַּמָּה, שֶׁעֲדַיִן לֹא יָדְעָה דָּבָר
עַל יַתְמוּתָהּ.
כפי שנפתח הספר בקטע קצר, כך הוא סוגר בדרך מפויסת ומופלאה את הספרון הקטן הזה האוצר בחובו כל-כך הרבה.
הקטע 'אם כל חיי' מספר לנו כי אמה של המשוררת נפטרה ממחלת הקורונה בסוף שנת 2020.
כעת, כשהיא יתומה מאם וגם מאב היא מודה על הזכות להתאבל דרך השירים. כמו בספרה המצוין 'תיקון אב' שיצא לאור לאחת מות אביה, עשרים שנה קודם לכן, כך בספר זה היא מעבדת את אובדן האם.
ממקום בוגר ובשל של בחירה בלידה מחודשת ולא הצמדות הרסנית למוות, היא כותבת:
"שירי שנכתבו בעקבות מות אמי כיוונו אותי – ומכאן הם מבקשים לכוון כל מי שיקרא בהם – לכך שהנפש האנושית, בהיותה מחוברת לנפשותיהם של הורינו, לאמיתו של דבר לעולם אינה נפרדת מהן. מות הגוף והעדרו המוחלט אינם אלא הזדמנות רוחנית עליונה לכינון פרק חדש במערכת יחסים קמאית ראשונה במעלה, שמלווה כל אחד ואחת מרגע לידתו עד מותו."
לסיום, עלי להודות ולהתוודות שהספר 'קינה' , מעבר להיותו ספר שירה מצוין בעיניי, גם פוקח עיניים לראיה חדשה ומזוככת על תהליך האבל והאובדן של הורינו כשהם הולכים לעולמם.
ענת לויט, המשוררת, מיטיבה לתאר תחושות עומק ברגישות יוצאת דופן ובעדינות מרבית, כך שלא נותר לנו אלא לפתוח ולמוסס את הלב ולאפשר למלים הרכות והחזקות האלה לחלחל בנו פנימה ולהעניק לנו את מה שכינתה בסוף הקטע הפותח את הספר – חמצן של אהבה.
'קינה' מאת ענת לויט, 46 עמ', הוצאת 'עולם חדש' 2021
הרשימה נכתבה על ידי חגית זוהרה מנדרובסקי