אחד השירים הראשונים בספר השירה 'את לא לבד' מאת חלי טל שלם הוא 'הדרדרות'.
הדרמטיות המסתורית בשיר זה היא סוג של רמז מטרים ליחסים מורכבים בין אם לבתה ונראה שהדוברת בשיר הכותבת על עצמה כילדה חווה תחושה של בדידות ונטישה, עד סכנה ממשית לחייה.
תחושת בדידות זו תמשיך, לפרקים, ללוות את הקוראים לאורך הספר בתהליך ניסיון יפה, בשל ובוגר לחזור ולהאמין כי אינה לבד ויש לה אותה, הבוגרת.
בעמוד 13 חובט בנו השיר 'רקמת הדג הנאלם' במלים מרומזות ועם זאת כה חזקות על עוד הליך דרמטי במערכת היחסים בין הדוברת בשיר בילדותה ואמה שתמיד נדמה כי כוונותיה הטובות מובילות את השתיים לסוג של גיהינום שנחווה כטראומה על ידי הבת והיא בחוטי הרגש של בוגרת מנסה לאחות מחדש את פצעי העבר ואת הפערים שנפערו בין השתיים.
"…אולי עכשיו הזמן לכתוב על הרקמה.
אני רציתי דג במים והסכמת.
ואת רכשת את הרקמה בעבורי.
ואת הלכת עם אבא ביום ששי בבוקר.
אני חיכיתי שתשובי כל הזמן,
חיכיתי לך על מעקה האבנים,
פני אל הרחוב, חיכיתי לך, הזמן
חלף כמו שנים, אני חיכיתי לך
על יד שעון המים שתמיד טפטף,
שם התחבאתי במשחק המחבואים,
תמיד חשבנו שזה שתן מטפטף
אבל שותים הכל אם באמת צמאים.'…
זהו חלק משיר שאורכו שני עמודים המכניס אותנו לעולמה של הילדה ולזמן משלה. יתכן שהאם נעדרה זמן קצר בעיניה אך עבור הילדה הזמן חלף כמו שנים. ואולי אכן האם נעדרה זמן רב יותר מכפי שחשבה והילדה נאלצה לשתות את מי השעון המטפטף על אף שנדמה בעיניה כשתן. המשפט החזק ורב המשמעות כל כך 'שותים הכל אם באמת צמאים..' מדבר על הצמא הפיזי של הילדה אבל אולי הוא גם מטאפורה לצמאון הרגשי של הילדה לתשומת לב, לאכפתיות ולאהבה שלא חשה שקיבלה כראוי מאמה.
בעמוד 18 השיר 'מוטת כנפיים' מתכתב עם שורה משירו של יהודה עמיחי 'אמי אפתה לי את כל העולם בעוגות מתוקות'.
המתיקות של יהודה עמיחי, איתה הלך בחייו הבוגרים כשנזכר במאפיה של אמו, נקצצת ומדממת עם השורה הראשונה של הבית הראשון מאת המשוררת:
'אמי קצצה לי את כל העולם
בקציצות שחורות מטוגנות,
ברחש מאמץ ושום'.
ובבית האחרון 'פעם בשעת כעסה, אמרה לי אמי שאיני שוה דבר
כקליפת השום,
את השום היא תחבה לקציצות…'.
אם בשירו של עמיחי יש התענגות והתרפקות על זכרון מטבחה של האם, כאן ניכר כי מטבחה של האם היה ממלכתה הטוטליטרית ולצד ההזנה שחשה כי עליה לזון את בתה בבישוליה, כך גם 'הזינה' אותה במלים שנחקקו על לוח לבה ונדמה כי אותן קציצות שחורות הן בגדר 'לא להקיא ולא לבלוע' ותקועות בגרון ובבטן כמו אותן מלים קשות ופוצעות את הלב.
אחד השירים היפים בספר בעיניי הם 'אור השמש' בעמוד 28 . שיר קצר המספר על חלק רגיש ופגיע בגופה ובנפש של המשוררת, אולי הלב, אשר מעז לפרוח ולרכך את קוצי ההשרדות.
בזכות שיר זה ועוד שירים בספר, אנו מגלים את תהליך הריפוי והאיחוי היפה שעוברת המשוררת במפגש המיוחד והמרתק בין הילדה שהייתה לאישה שהיא בוחרת להיות בבגרותה.
עוד שיר שחובק לפיתה ושחרור מהעבר הוא השיר 'משקולת'. חוות דעת שגויה של רופא העור המשוכנע כי הדוברת בשיר היא מרימת משקולות ואם לא כך הדבר, אולי היא אוחזת במלוא עוצמתה במשהו ומסרבת לשחרר? ובגילוי לב בין הדוברת בשיר לקוראים היא מודה כי היא לופתת את ההגה בדרך 'אלייך' מתקשה לשוב אל עצמה. אין לדעת אם בפנייתה 'אלייך' היא מתכוונת לאמה או לאישה אחרת שהיא מתקשה לשחרר ואין זה משנה. חוזקו של השיר בכך ששוב מבקשת המשוררת לחזור ולתבוע את עוצמתה וכוחה כאישה עצמאית וחזקה אשר יכולה אולי סופסוף להרפות מן העבר ולהיות חופשיה. חפה מיבלות ההצמדות והציפיה לאהבתה של אישה חיצונית ומסוגלת להעניק לעצמה את האהבה ללא תנאי לה היא מייחלת.
בשירה 'פיצוץ מבוקר' , עמ' 34 בספר המשוררת פונה אל עצמה בביקורת על הדרמטיות האובדנית שלה:
'למה את לא יכולה
להיות פיצוץ מבוקר
כמו הפיצוץ ברחוב יחזקאל
כשהתריעו מראש
ואמרו להתכופף ולכסות
על עור התוף עם כף היד
למה את מוכרחה
להמרח על כל המדרכות
בצבע חי כל כך
של מתאבדת'
בכפולה זו, לשמאלו של שיר קשה זה של המשוררת כלפי עצמה המספר לנו על הדואליות והקונפליקט שהיא חווה בינה לבין עצמה, כלפי אמה או אולי אישה אחרת שגם היא נטשה. קונפליקט ודואליות מתמשכים בתוכה המביאים אותה, אולי, לעתים לאותו 'פיצוץ אובדני'.
*עמ' 35
'ומה שמכעיס יותר מכל הוא שאני יכולה
להרגיש כלפייך חמימות גדולה
ובזמן אחר שנאה בוערת,
לראות בך גם כיעור וגם יופי
ולחייך
ואת בכלל אינך'.
הסתירות והדואליות ממשיכות גם בשיר 'סומק' בעמ' 39
'צלופחים מזדחלים אל תוך חלומותיה,
נכרכים, לוחשים, מייאשים.
הידיים לפותות ומי לופת אותן.
אם רק תטה ראשה, תבחין באודם פריחתן
של נוריות הבר'.
כמה יופי יש בשיר זה המתאר את הבחירה שצמחה בנפשה של הדוברת בשיר.
לצד תחושת רדיפתו של העבר הטראומטי, יש גם את זכות הבחירה שצומחת מתוכה, מתוך תהליך הריפוי שהיא עוברת. הידיעה כי אם רק תטה ראשה תוכל לראות ולחוש בפרחים. אינה חייבת להיכנע ללפיתה האימתנית של הצלופחים.
עוד שיר שמדבר על הבחירה בריפוי של נפשות פצועות בכלל ואולי בפרט על נפשה של הדוברת בשיר הוא השיר בעמ' 56 'כל אחד צריך'
'כל אחד צריך שתהיה לו חמנית במגרה,
סמוך לכדורים, עלים פזורים מיובשים
כמו גפרורים, עם ראש שחור
הנתחבים מבלי משים אל הקופסה.'…
הצורך הזה שלצד הכדורים יהיה גם הפרח. הבחירה בפרח החמניה אינו מקרי בעיניי. פרח חכם היודע להפנות את מרכזו אל החמה ולזכות בחומה ובאורה על מנת לפרוח כראוי. דימוי יאה וחשוב לכל אדם המתמודד עם מחלה או נפש פצועה.
השיר 'ניסים' בעמ' 77 מנכיח את הפצע הקיומי העדתי של ראש המשפחה, אביה של המשוררת.
'כשאבא ואמא התחתנו, אבא החליף את שמו
ממקסים אביטבול לנסים טל.
לי סופר שלאבא קוראים ניסים
כי נולד בחנוכה
ושהשם שונה מאביטבול לטל כדי שלא אהיה ראשונה
ביומן הכתה.'
השיר הקצר והמדויק כל כך מספר לנו במעט מלים על ה'סוד' של הסתרת שמו של האב, ראש המשפחה- הן שמו הפרטי והן שם המשפחה המקורי מתוך הרצון ככל הנראה להיטמע בחברה הישראלית. בכור ההיתוך הציוני, מבלי להותיר סממנים 'מפלילים' של היותו מזרחי. מעבר לכאב שמעורר השיר על הצורך הכל כך עמוק לרמוס את שמו המקורי של האב ולוותר על גאוות שורשיו האמיתיים, מתעורר גם הכאב על השקר שעליו בחווייתו האישית לשקר לבתו כדי לא לגלות לה, ואולי אף לעצמו, שהוא מתבייש במוצאו.
רבים השירים בספר ועוסקים בנושאים שונים אך כולם מעידים על נפש רגישה וקשובה ביותר של המשוררת הן לעצמה אבל גם ובעיקר לעולם ולאנושות שסביבה.
השיר בו בחרתי על מנת לסיים רשימה זו הוא שיר אופטימי ורומנטי אשר לא גולש לקיטשיות.
'אחרי הלילה' עמ' 62
'איך בכיתי משמחה
כמו בועות סבוניות נלכדות ברשת.
שער הערבה הבוכיה שלך התנפנף ברוח,
רשרש בכל ענף:
לכי לאיבוד – אני מאחורייך!'
אם בתחילת הספר וגם על פי שמו החוויה שעולה היא של ריפוי והחלמה מפצע הבדידות והנטישה שחוותה המשוררת בילדותה, שיר זה מעיד על כך כי לצד יכולתה והצלחתה של המשוררת לעטוף את העבר וההווה במעטפת הגנה ובטחון הן לילדה שהייתה והן לבוגרת שהיא היום, היא גם מוצאת שותף המהדהד את חווייתה הבוגרת כי מותר לה כבר ללכת לאיבוד והפעם יש מישהו מאחוריה ומעל ומעבר לכל יש לה אותה. ובאמת כבר אינה לבד.
'את לא לבד' , מאת חלי טל שלם. בעריכתה של אנה הרמן
הוצאת ספרי עתון 77, 2021 . 94 עמודים מחולקים לשישה שערים.
סקירה על הספר פורסמה בכתב העת עתון 77, גליון 424 יוני 2022.
