הָרִבָּה שֶׁל סַבָּא - שלומית כהן אסיף

 

 

כָּל הַשָּׁבוּעַ סַבָּא אוֹכֵל פּוֹמֵלוֹת

שֶׁיִּהְיוּ לוֹ קְלִפּוֹת לְרִבָּה.

בַּחֹרֶף, כָּל יוֹם חֲמִשִּׁי בָּעֶרֶב

סַבָּא מְבַשֵּׁל רִבַּת פּוֹמֵלוֹת.

יֵשׁ קְלִפּוֹת וְסֻכָּר, יֵשׁ תַּבְלִינִים

כְּשֶׁסַּבָּא בּוֹחֵשׁ – מְחַיְּכִים לוֹ הַפָּנִים.

סַבָּא עוֹשֶׂה רִבָּה

כְּמוֹ שֶׁסָּבְתָא הָיְתָה עוֹשָׂה

אֲבָל אֶצְלוֹ זֶה קְצָת אַחֶרֶת.

 

אַחֲרֵי שֶׁהָרִבָּה מִתְקָרֶרֶת

סַבָּא מְחַלֵּק בְּצִנְצָנוֹת וּמְכַסֶּה

{כָּכָה תָּמִיד הוּא עוֹשֶׂה}

אֶת הַצִּנְצָנוֹת בְּשׁוּרָה מְסַדֵּר

בְּכָל צִנְצֶנֶת כּוֹתֵב שֵׁם שֶׁל נֶכֶד אַחֵר.

סַבָּא עוֹשֶׂה רִבָּה וּמִתְלַהֵב

סַבָּא עוֹשֶׂה רִבָּה רַק לְמִי שֶׁהוּא אוֹהֵב.

 

לְפִי הַשֵּׁם עַל צִנְצֶנֶת הַפּוֹמֵלוֹת

אֶפְשָׁר לָדַעַת מִי בִּקֵּר אֶצְלוֹ

וּמִי עֲדַיִן לֹא.

וְאִם אַף צִנְצֶנֶת לֹא נִשְׁאֶרֶת

סַבָּא  מְמַהֵר

לְבַשֵּׁל רִבָּה אַחֶרֶת.

 

מתוך הספר “אחרי שלבשתי פיג’מה” הוצאת שוקן 1982