אני הייתי תולעת ספרים בילדותי. גדלתי על דבורה עומר, גלילה רון פדר, תמר בורנשטיין לזר, אריך קסטנר, אניד בלייטון, ז’ול וורן ועוד.
אהבתי מאוד להיבלע לתוך עולמות דמיוניים וקסומים. הרפתקאות ודרמות מרתקות.

היום ספרים עדיין משמעותיים בחיי ילדיי, אבל פחות.
יש מחשב, יש טאבלט, יש פלייסטיישן.

ולפעמים זה מכעיס ומקומם. ולפעמים בני הגדול מבהיר לי שאם הייתי גדלה בעידן הזה גם הייתי אוהבת את אותם דברים והוא צודק.
כל תקופה והאופנה שלה.

אני אישית מתעבת וואטסאפ. נחמד לי לתקשר אחת על אחת אבל ממש לא בקבוצות. התנהלות וואטסאפ בקבוצות מתישה אותי. זה מייגע ומציף, בחווייתי.
לעומת זאת, עולם הפייסבוק כיפי לי ביותר. אני מתה על מיילים. ונהנית מהמחשב, לצד התנהלותי תדיר עם מחברות ועטים.
אני תמיד מזכירה לעצמי, לצד זאת, שחברות אמיתיות הן אך ורק בשר ודם. הפייסבוק הוא מקסם שווא. יש בו עולם ומלואו אבל הוא אינו אמיתי.

הימים חולפים, עיתות משתנות, ועדיין נותרתי תולעת ספרים. אוהבת לגמוע מלים של אחרים/ות. כשאני מצליחה למצוא לכך זמן ופנאי.
והדבר שמעולם לא נכחד ונותר כשהיה הוא מכתבים.
אני מתגעגעת כל כך לקבל מכתב אמיתי עם בול. אוהבת מכתבים וחבילות. אוהבת להריח ספרים. מכתבים. מתענגת על הבולים שהפכו מצרך נדיר בימינו.
כשיש לי משהו עמוק וחשוב לומר, לרוב אני כותבת מכתב עם בול.
ובראש השנה אני שולחת ליקירים לי אך ורק שנות טובות כאלה אמיתיות. כמו פעם. בדואר.

הקידמה נהדרת, אך אני מתגעגעת לדברים מיוחדים של העבר.

וכן, יש בי חלק נוסטלגי שמתרפק על כל מה שהיה ואיננו עוד. וחבל לי שילדיי לא יידעו כמוני את התחושה של לצפות עוד ועוד למכתב מחברים לעט בארץ או מארצות רחוקות אחרות כפי שציפיתי אני למכתבים של חבריי לעט מאפריקה, יפן, אוסטרליה ועוד… והאושר המופלא למצוא סוף סוף מכתב עם בול צבעוני בתיבה.

לפעמים יש הפתעות מרתקות ומרגשות. כמו בני הגדול שמנהל יומן אמיתי, כזה עם מחברת ועט. עם מנעול קטן ששומר על סודותיו.
או בחירתו לאחרונה לכתוב כל כמה ימים שיר ופתאום עולמו הפנימי נחשף בפני, על שלל גווניו ונפלאותיו.
הפתעות כאלה מרגשות אותי עד דמעות.

מסתבר, שגם בעולם הקידמה, נותרנו אנושיים. יש תקווה. והנפש מוצאת את דרכה להתבטא. והלב… מוצא נתיביו לכתוב. ולגעת פנימה. והחוצה.

הללו יה.