אני אוהבת לנוע. אם יש משהו שירשתי בוודאות מהוריי ז”ל זה אהבתם לתנועה ולריקוד.
יש לנו את זה במשפחה שלי, חוש קצב ויכולת התנועעות מרשימה.
הוריי זכו בפרסים על ביצועיהם המרשימים בריקודים סלוניים.

אני פחות טיפוס של ריקודים וצעדים מוכתבים מראש.
אוהבת FREE STYLE.

בכלל, אני לא אדם של חוקים ונורמות.

אני אוהבת לחוות את החיים כנשמה חופשייה. ולנוע בקצב הלב.
גם כתיבתי השתנתה וממשיכה להשתנות.
ככל שמשהו בי נע, זז לכאן ולכאן, וזווית ההתבוננות שלי לצד אופן החוויה שלי את הדברים משתנה, גם האותיות הנובעות מתוכי מתאגדות למלים שיוצרות קצב אחר.

אם יש משהו וודאי בעולמנו ובחיינו, הוא השינוי.
דבר לא נשאר תדיר כשהיה. בטח לא אנחנו.

כשאני מניעה אנשים לכתיבה מתוך דמיון מודרך, חשוב לי לחברם גם לגוף ולתנועת הגוף, למודעות של האברים השונים בגוף. כל תנועה, גם אם מינימאלית, גם זו הנובעת מתוך אדם חולה וסיעודי, היא תנועה מבורכת. וכל תזוזה שלא הייתה שם קודם, יכולת התבוננות ב… והקשבה ל… חלק אחר בגופנו, הם שינוי מבורך.

כפי שכל אדם יכול לרקוד או לצייר, כל אדם יכול גם לכתוב.
כתיבה נטולת שיפוטיות, כזו שמגיעה מתוך הקשבה פנימה ואותנטיות של רגע נתון בו נמצא אדם, היא כתיבה מרפאת ומשחררת בעיניי.
אין טוב או רע. יש את מה שקיים באותו רגע בו המלים בוקעות וזורמות אל הדף.

מאחלת לכולנו חיים בתנועה, עם הסכמה לשינוי וקבלתו בלב פתוח ומברך והפחת חיים גם במלים הכלואות בתוכנו ומצפות בדרכן להיוולד. ולקבל בעצמן, חיים משלהן.