הַזְּקֵנָה שֶׁאֶהְיֶה - נועם דרומי

 

 

אֶתְמוֹל פָּגַשְׁתִּי אֶת הַזְּקֵנָה שֶׁאֶהְיֶה.

לֹא, לֹא דִּמְיַנְתִּי.

אֶלָּא, מַמָּשׁ פָּגַשְׁתִּי אוֹתָהּ. שׂוֹחַחְנוּ אֲרֻכּוֹת.

יָדַעְתִּי שֶׁכְּשֶׁאֶהְיֶה זְקֵנָה, אֶהְיֶה זְקֵנָה כָּזוֹ.

אֲנִי כָּל הַזְּמַן הַכֹּל.

גַּם עַכְשָׁו,

אֲנִי הַתִּינֹקֶת שֶׁהָיִיתִי לִפְנֵי 35 שָׁנָה,

הַנַּעֲרָה שֶׁהָיִיתִי לִפְנֵי 19 שֶׁנִּים

הָאִשָּׁה שֶׁאֲנִי הַיּוֹם,

וְהַזְּקֵנָה (הַיְּשִׁישָׁה) שֶׁאֶהְיֶה יוֹם אֶחָד.

הֵן כֻּלָּן חַיּוֹת וּבוֹעֲטוֹת בִּי

וְלֹא מַרְשׁוֹת לִי לַחְשֹׁב וּלְהִזְדַּהוֹת

עִם הָעֻבְדָּה הָרִגְעִית

שֶׁאֲנִי ‘רַק’ בַּת 35.