‘גן נעול, לא שביל אליו, לא דרך

גן נעול- אדם.

האלך לי? או אכה בסלע

עד זוב דם.’

 

רחל בלובשטיין סלע

 

שיר זה התנגן בי כשקראתי את ספר הפרוזה ‘נעולה’ מאת ורד זינגר.

‘נעולה’ מספר על איה, אישה גרושה וחד הורית, אשר נולדה עם מה שהיא מכנה ‘רגל קטנה’. איה היא אמנית עם נפש מורכבת והפכפכה השולפת קוצים כמנגנוני הגנה אך עמוק בתוכה, נשמתה כמהה לגאולה. ולקרבה.

העובדה שיש בה פגם ונכות מוסתרת בכפיה על ידי הוריה, ניצולי השואה. דבר אשר גורם לה לאובססיה ולהתמקדות דווקא בפגום ובנכה שבה, במקום לקבל בפתיחות ובקבלה פשוטה את החוסר הזה ברגל שלמה ובריאה וגם שפיכת אור על החלקים היפים והמוכשרים שבה. להוריה נטיה להתבייש ולהסתיר בילדותה, ואיה בבגרותה מתעקשת לפתוח ולחשוף. לא תמיד בהצלחה.

אותה רגל קטנה וחסרה מושכת אותה פעמים רבות אחורה ומטה, אל תהומות הישרדותיים מהם היא חפצה כל-כך לברוח או לפחות להחלים.

משימה קשה הנדמית במהלך הספר כבלתי אפשרית ממש. בעיקר כשהיא אם לילד בן עשר המגלה סימנים מובהקים של ליקוי תקשורת ונמצא היכן שהוא על הרצף האוטיסטי.

כמובן שמדובר כאן בכפל משמעותיות. ראשית, איה נעולה פיזית בנעל מיוחדת הגדולה ממידותיה של כף הרגל הקטנה והפגומה, דבר אשר ברמה הכי בסיסית והישרדותית גורם לה לעתים לתחושות קשות של גרד, הזעה, כאב ומצוקה הזועקת לאוורור ולשחרור אותה כף רגל להתהלך יחפה וחופשית לעיני כל מבלי שיקטלגו אותה או ילעגו לה.

במובן אחר, איה נעולה על סוגר ובריח בד’ אמותיה מבחינה רגשית. אותה כף רגל קטנה היא גם הילדה הפגועה והמדוכאת שבה, המייחלת לחיבוק גואל, לתיקון, להצלה ולידיעה כי היא אהובה כפי שהיא, ללא קשר לנסיבות. אך עדיין פוחדת וחרדה להיחשף ולהתגלות, כל שכן להיפגע.

בילדותה, איה נלקחת לאישה בשם עמליה שגם לה רגל קטנה, דומה לשלה. הוריה רוצים להראות לה בכך שהיא ‘נורמלית’ איכשהו או לפחות שהיא לא היחידה בעולם. מעשה שברמת הכוונה יש בו יופי ומידה של חסד וחמלה כלפי הילדה הקטנה אשר מתמודדת עם אתגר גדול בחייה.

בפועל, איה נשבית דווקא בקסם החיוך של עמליה ועיניה המאירות. כלומר, למרות שהיא שמחה ונרגשת לראות אישה עם פגם פיזי דומה לשלה, ועוד אישה נשואה באושר עם תינוק מתוק שיונק ממנה בחדווה, מה שמקרין עליה ביתר שאת הם החיוך והמבט הנובעים מנפשה השלמה והחופשייה של עמליה,  כמו כף רגלה החשופה בפשטות ללא נעל וללא הסתרות ותחושות בושה ואשמה.

לדבריה של איה, אותו חיוך לבבי והמבט הקורן והחם מעיניה של עמליה, הצילו אותה ברגעים בהם שקעה לתהום הנשייה ואף עלו בה מחשבות אובדניות.

על איה ועל רגשותיה וסתירותיה אנו למדים בעיקר אל מול טל חלמיש. טל היא מעין מאמנת רגשית אשר לה ‘יד קטנה’… ועושה רושם שגם היא, כמו איה, נמשכת לנשים.

לאורך כל הספר מתקבל הרושם כי שתיהן מחפשות אהבה באתר היכרויות נשים בשם ‘דוגי דיגי’. אתנחתא קומית ומשעשעת בספר טעון ומטלטל, כשאיה פוגשת נשים שונות ומשונות דרך אתר זה ובעצם עמוק בתוכה יודעת כי היא רק ‘מעבירה את הזמן’ איתן עד שמשהו אמיתי ומדויק יתפתח בינה לבין טל.

אך טל מרוחקת ושומרת כמיטב יכולתה את גבולותיה כדי להיות שם ניטראלית במידת האפשר עבור איה כמאמנת-מטפלת המתמודדת עם המורכבות שאיה מביאה למפגשים המקצועיים ביניהן.

מאידך גיסא, איה החדה והנחושה, מגלה פרצות בחומה הזו שטל כביכול מציבה בפניה והפרצה קוראת לה להרחיב את הפתח ולנסות לחדור בדרכים ערמומיות ומפתות אל הגן הנעול שבטל. אל הפרי האסור.

 

‘נעולה’ הוא ספר מצוין בעיניי המתאר בכתיבה מבריקה ונטולת פשרות דמויות שמסתבכות בינן לבין עצמן ובינן לבין זולתן. מסבכות מצבים שיכלו להיות פשוטים ונעימים אם רק לא היו שמות שם חומות רבות וקירות הפרדה ששומרות מפגיעה. מנגיעה של אמת בכאב. בפצע.

זהו ספר טורד מנוחה שלא עוזב גם בהפוגות מן הקריאה ומכריח אותנו בדרכו הישירה והכנה כל-כך להציב מראה אל מול העצמי. לטוב ולרע. לבחון דרכי מחשבה והתנהגות שלנו כיצורי אנוש בנסיבות שונות ובמצבים שבהם אנו בטוחים שיש לנו שליטה וידיעה כשבעצם לרוב, אין לנו שליטה על דבר…

 

‘נעולה’ מאת ורד זינגר, סדרת ‘רוח צד’ בהוצאת זמורה-ביתן. 222 עמודים.

 

הרשימה מאת: חגית מנדרובסקי

 התפרסם בכתב העת עתון 77 גליון 411