כרית - ארלט מינצר

בַּמִּקְלַחַת בַּחוֹף, אִישׁ זָקֵן מִתְרַחֵץ;

הַמַּיִם חָמִים וְנוֹגְעִים בּוֹ בְּרֹךְ.

מֵאָז יָד בּוֹ נָגְעָה, חָלַף זְמָן אָרֹךְ.

בֹּהַק אוֹר אַחֲרוֹן עַל גֵּווֹ מִתְנוֹצֵץ.

הוּא שָׁב לְבֵיתוֹ וְקוֹרֵא: אָלִין!

תְּמוּנָתָהּ מְחַיֶּכֶת מֵעַל הַמָּדָף.

אֵיךְ מִמֶּנִי אוֹתָךְ, מַר מָוֶת חָטַף;

אַתְּ נָחָה אֶצְלוֹ, וַאֲנִי? הוּא מֵלִין.

מִזְמָן לֹא לִטְּפָה, לֹא נָגְעָה בִּי יָדֵךְ,

בָּךְ הַלַּיְלָה אֶבְגֹּד, סֶרֶט חֵשֶׁק אוֹרִיד.

לֹא! אוֹתָךְ אֹהַב, כָּךְ, כָּרִית אֶל כָּרִית;

רֵיחֵךְ בָּהּ עֲדִַיִן, כֹּה חַיָּה עוֹדֵךְ.

אָלִינָה, אָלִין, הוּא לוֹחֵשׁ וְגוֹנֵחַ,

מְחַבֵּק הַכָּרִית, וְלָרִיק שׁוּב צוֹנֵחַ.