כבר בתחילת הספר רומזת לנו המשוררת כי אין לה כוונות להתייפייף או ללכת סחור סחור בשיריה כשהיא מצטטת את רונית מטלון ז"ל מתוך 'עד ארגיעה' :
'לכתוב ברצינות פירושו כנראה לרצות לפרסם, אבל חשוב מזה פירושו כנראה לרצות בכל מאודך לנצח את עצמך'.
לספר ארבעה שערים. הראשון שבהם 'לדבר כמו בן אדם' נפתח בשיר 'ביקורת ספרותית'. שיר זה הוא קריאה להתבוננות פנימית עמוקה על מנת לזקק ולדייק את שזועק להיכתב ולבוא לידי ביטוי.
כבר כאן סיגל, המשוררת, מצהירה בפנינו כי היא דורשת מעצמה ומשיריה להיות אמיתיים ולדבר בשפת בני האדם ולא בשפה מליצית:
'מוטב, תניחי לו, לשיר הזה המדושן, המרוקן.
בחיאת, תני לו לדבר כמו בן אדם'.
בשירה 'אפור' היא כותבת:
'מפליא, שאני מצליחה לכתוב,
להעיד עלי.
אולי, בכל זאת,
משהו קורה. אולי
משהו בי חי.'
מתוך האפרוריות כביכול מנסה המשוררת לדלות את תמצית חייה וכמו בהבנה מבשילה ומתבגרת שדווקא אותו אפור הוא הוא השער להכרת העצמי האמיתי שלה.
ובשיר 'זה הזמן' :
כתבי את כל האמת,
רק האמת האמת
ושאלוהים יעזור לך'.
נדמה כי ככל שהמשוררת מתוודעת לחסר ולעגום שבה, שבחייה, כך היא מוצאת בעצם את בבואתה אחריה תרה ואותה ביקשה.
אחד השירים היפים ביותר בספר בעיניי הם השיר 'ילדה':
'כחזירי הבר
העולים מהואדיות
בעת חשכה, שבים אלי
פחדים, שפחדתי כילדה,
מרחרחים חסרי מנוחה,
מכריתים גנות, מרעידים
את חלונות הבתים.
ילדה זכוכית דקה- אני
הולכת לקראתה,
האמנם אהיה
מי שאני היתה?'.
ושוב, הרצון העמוק להתוודע אל הילדה שבנפש, ניסיון לרפא את פצעי העבר על מנת להתפייס ולהפוך אישה שלמה ומאמינה בעצמה כפי שהיא. כפשוטה.
בשירים 'צלמי אותי' ו'הצלמת' מתכתבת המשוררת בעיניי עם עולם הפואטיקאמרה שיזמה והגשימה לצד האמנית נורית בהונקר.
הדימויים של הצילום מתמזגים עם דימויי השירה ויוצרים שירים מיוחדים בפשטותם ובעוצמתם.
בשירה 'סדרת ראיונות' מתמודדת המשוררת גם עם שינויי הגוף הבלתי נמנעים.
'פוחדת, בעיקר להזדקן.
לא נפרדת מהגוף.
הגוף נפרד ממני'.
ובשורות האחרונות של אותו השיר : 'ואיך את רוצה שיזכרו אותך?
שמשהו, מכל זה, יזכרו'.
בשער 'וכל בני הבית כחולמים' מעזה המשוררת באומץ יוצא דופן ובכנות פשוטה וכובשת ובעיקר נוגעת ללב, להישיר מבט אל אביה שנפטר ואל אמה הדמנטית אשר בדיעבד היא מבינה כי יש משמעות להיותה נצר לשני אנשים ששרדו את השואה גם אם המעיטו לדבר על כך היא נוכחת תדיר ביומיום שלהם ולפיכך, גם בשגרת חייה.
את הפחד מזעמו של אביה ואת החסך בחום האם מבטאת המשוררת בדימויים מקוריים מפלחים ממש וכל זאת בכשרון רב.
ההתעסקות עם האוכל מתערבבת עם הצורך האנושי וגם הילדי המובן לביטחון ולאהבה.
דרך המתכונים והתבשילים ושאר מטעמים של המטבח הרומני בו הזינו אותה מצטייר דיוקן של אימה מסויטת ורודפת אשר ניכר כי למרות המאמץ הרב של הוריה להסתיר אותה, היא נמצאת בכל ואין לה ממש נחמה ומרפא.
בשיר 'המערוך' מפליאה האם ללהטט כאופה ובשלנית מיומנת אך 'בלילות הייתה אמי מניחה את המערוך לצדה במטה, מהדקת שפתיים, לא עוצמת עין מתחת לשמיכה, שם החשכה סמיכה. שם היא בטוחה. וכל בני הבית חולמים.'
היפרדותה של המשוררת מן הילדה שהייתה ובמקביל מהוריה ומן הזיכרונות שמעצבים את האישה שהיא כיום נשזרים כחוט השני עם התמודדותה מול השתנות הגוף והתבגרותה אותה היא מכנה אף הזדקנות.
בשיר 'התבוננות בתצלום, יום הולדת 53' היא כותבת:
'האם אף אני מתרחקת, כמו אמי בשקיעתה?
האם בכל דור ההורים הם טיוטה
ואנחנו המקור?'.
בשער 'הרחוק המופלא' מוכיחה לנו המשוררת כי אכן גדלה והפכה לאישה עוצמתית בזכות עצמה. שיריה חזקים, מישירים מבט באופן בלתי מתפשר וללא מורא בפגיעות מיניות, בגוף האישה האמיתית: גוף חי, נושם, מרגיש, אשר הולך ומדלדל ואף מתכלה מעצם היותו גוף ואין בו דבר מן הגוף השקרי והכוזב שמראים לנו ללא הרף בפרסומות ובז'ורנלים שונים.
כאן יש צעד נוסף ועמוק יותר גם אל הדיאלוג שלה בינה לבין המשוררת שהיא.
בספרה מתכתבת המשוררת עם כותבים וכותבות שהיא מעריכה כמו אלי אליהו (עורך הספר), נתן זך, אגי משעול, ויסלבה שימבורסקה וכמובן רונית מטלון שגם מצוטטת, כפי שציינתי, בעמוד הראשון.
השער האחרון נקרא 'סלפי' ומתוכו ברצוני להביא לסיום שיר אשר מתאר, לדעתי, באופן מינימליסטי ועם זאת מפואר ביותר את הזוועה הרודפת אותנו בחיינו, בעיקר כשאנו סוחבים על כתפינו ובלבנו פוסט טראומה אישית וקולקטיבית כאחת.
מה שמייחד בעיניי את השיר הזה הוא שיש בו קריצה הומוריסטית למרות הרצינות ולמרות גודל הזוועה והוא מאפשר להבין כי המשוררת, לצד רצינותה, כנותה והעמקתה בכתיבה, גם יודעת לקחת את הכל בפרופורציות ופשוט לחיות. לא רק לשרוד.
דפיקה בדלת
'מי זה?
קטסטרופה
את מי את מחפשת?
אותך.
מה עשיתי לך?
כלום. סתם. כך.
'אפור ואבוד ומופלא' – 78 עמודים. יצא לאור בהוצאת פרדס 2020
בעריכת אלי אליהו ובעריכתה של עורכת 'הוצאת פרדס' לי ממן.
צילום הכריכה: נורית בהונקר.
רשימה זו התפרסמה בכתב העת 'עתון 77'. גליון מספר 419