כשהייתי ילדה, אמי ז"ל נהגה לומר לי שאני 'גיטע נשומע', כלומר- נשמה טובה.
לימים התקוממתי.
רציתי להיות רעה. רציתי לפעמים לשבור את הכלים. לצרוח. לצעוק. לזעוק. לכעוס. לזעום. להיות איומה ונוראית ולא להיעלב מכל מלה, או חריצת לשון לעברי, ולא להתכנס פנימה בכל פעם שמרביצים לי.
רציתי גם להשיב אש וסטירה חזרה. להיות אכזרית בעצמי כלפי ילדים שהתאכזרו אלי.
ולא ידעתי. לא ידעתי להילחם. רק לברוח. או לקפוא. או לבכות.
עם השנים הבנתי שלהיות אישה טובה או אדם טוב, אין זה אומר בהכרח להיות 'ילדה טובה'.
זה אומר שיש לי בחירה להתכוונן אל מה שבעיניי הוא טוב.
זה אומר שאני עושה, ולא מעט טועה. שאני מועדת ושוגה, אבל כשאני מבחינה בכך, יש לי הזדמנות לבחור במה שבעיניי נכון ומדויק יותר עבורי.
זה אומר שלעתים להיות טובה וקשובה לעצמי, לא עולה בהכרח בקנה אחד עם להיות טובה בעיני האדם שמולי.
אני רחוקה מלהיות טלית שכולה תכלת. יש בי גם צדדים נבזיים ביותר, לא תמיד אני שליווה ונינוחה. לפעמים אני לבה רותחת והר געש מתפרץ ומפחיד.
בין אם זה קורה לי כנהגת, כאם לילדיי, כבת זוג, כאישה עובדת, ואף ככותבת.
בתוך המלים, על הדף וביצירת סיפוריי ושיריי, למדתי שיש חופש. חופש אדיר.
ובחופש הזה יש לי זכות מלאה פשוט להיות. עם שלל הרגשות, התחושות, הצבעים, הקצוות וכל אשר בי. ולי.
פעם הייתי שופטת המצנזרת את המלים עד כדי הבערת דפי הכתיבה שלי בכל רגע שהצטברו ונערמו. ואיני מדברת דווקא על דפי כתיבת בוקר שמלכתחילה מיועדים להשמדה.
אלא לשירים. סיפורים. כל שהעליתי על הכתב ונראה היה לי שאינו ראוי. ו/או עשוי להציג אותי באופן שיגרום לקוראים לא לחבב אותי, השלכתי אל המדורה.
שנאתי את עצמי. והכתיבה ביטאה אותי. אז שנאתי גם אותה. היא הפכה לי לרועץ. לא יכולתי להפסיק לכתוב, אבל התעקשתי למגר את שעלה על הכתב.
אני אוהבת לחוות שינויים בחיים. אני אוהבת את השינויים שחלים בי. נעים לי היום פשוט להלך נועם על עצמי.
להיות במקום שלם. ולהתענג על השלום ששוכן בהווייתי.
אני אוהבת את המלים שבוקעות מקרבי. הן מעידות על נשמה עתיקה ועמוקה שיש בה נהרות, אגמים, אוקיינוסים, רקיעים, יבשות, הרפתקאות וגם חוף מבטחים.
אני אוהבת אותי.
ומאושרת שאני כאן.
היום אחת הקשישות איתה אני עובדת אמרה לי: 'את לא רק מעניקה לנו כבוד ושמחה. את גם מעניקה לנו כל-כך הרבה אהבה. לכן לא נותר לנו אלא לאהוב אותך!'.
לסיכום- תודה שמאהבה באנו ואל אהבה נשוב.
תודה שיש בי כל-כך הרבה אהבה שמתעלה על כול שאר הרגשות המנוגדים, הסותרים והסתורים שמתחוללים בי במהלך חיי, ובמשך היממה.
האם לאהוב זה אומר להיות אדם טוב?
אם כך, אשריי. כי טובה אנוכי! 🙂
