אני נמצאת פסיעה מהוצאת ספרי הבא לאור.

שיריי מכילים גם בספר זה, כמו בראשון, הרבה כאב.

ואם לא הייתי יכולה להעניק לכאב מלים, איך הייתי משוררת?

 

הפעם אני כותבת על ילדה קסומה שהפכה נערה חושנית וגוועה לאישה שחייה נגדעו טרם זמנה.

הקדשתי לה שיר בספרי המתעתד לצאת.

היא שבויה בכלוב מחשבותיי ומרצדת בחלומותיי. היא מתרוצצת הלוך ושוב בלבי.

לא. זו לא ציפור הנפש שלי. אבל היא בנפשי.

קראתי לה צ.

 

בתמונה המצורפת אני כבת שלוש על כתפיה והיא נערה כבת שש עשרה…

עושה רושם שאני לא מרוצה שם, היא דווקא מחייכת.

 

גרנו זו ליד זו ושלוש עשרה שנה הפרידו בינינו.

הלוואי ויש חלקיק נשמה נותר ממנה גם לאחר מותה היונק את תשומת הלב שאני מעניקה לה ושבתחושתי תמיד ייחלה לה. הלוואי ויש חלק ממנה החש את החמלה. את הצער. את האבל על האובדן של התום, הילדות והנעורים שלא ממש היו לה. גם אם לא בהכרח הייתה מודעת לכך.

 

נשמתה תמיד תהא צרורה בצרור חיי. כל עוד נשימה באפי.

*

לצ.   ז"ל

*

כגוזל אפרפר, בקעת

משובך אמך

לפרוש עלינו כנף סיפורים,

פיותינו הקטנים פעורים.

איך עכסת עכוזך באמסטרדם,

מוארת ניאון אדומים,

כבובת שעווה בחלון ראווה

קישטת זימה את עיני הגברים.

כמה באו בך, כבדלת מסתובבת,

לשונם משורבבת. עיניהם נוצצות.

אך כשרבו הלילות, והפכו קרים,

שבעת את השקרים.

חיוור חיים זחל מותך אל בית הכנסת,

מצופה מכנסיים, כמעט בלתי נראות,

מופשלות. באצבעות קפואות

הפשרת את הוריד

להחדיר בו תקווה לבנה,

שהציתה לבך משואה.

שפתייך ממלמלות תפילה.