סַבָּא, דּוֹד זְרֻבָּבֶל וַאֲנִי - שלומית כהן אסיף

 

 

סַבָּא הָיָה חוֹלֶה. הַחֹם שֶׁלּוֹ הָיָה גָּבוֹהַּ.

אִמָּא וְדוֹד זְרֻבָּבֶל  דִּבְּרוּ אַנְגְּלִית (וְזֶה סִימָן שֶׁאָסוּר לִי לִשְׁמֹעַ).

כְּשֶׁבָּא הָרוֹפֵא, זְרֻבָּבֶל יָצָא אִתִּי לַגִּנָּה שֶׁל סַבָּא.

יָשַׁבְנוּ עַל הַסַּפְסָל מֵאֲחוֹרֵי עֵץ הַמִּשְׁמֵשׁ, לִפְנֵי עֵץ הַתּּות.

תַּגִּיד זְרֻבָּבֶל , סַבָּא יָמוּת?

"יִהְיֶה טוֹב! אַל תִּהְיֶה עָצוּב!"

אֲבָל אֲנִי הָיִיתִי עָצוּב.

זְרֻבָּבֶל דִּבֵּר פִּתְאֹם עַל מֶזֶג הָאֲוִיר וְעַל הַחֹם

וַאֲנִי רָצִיתִי שֶׁיְּדַבֵּר עַל סַבָּא הַחוֹלֶה

וְעַל הַחֹם שֶׁלּוֹ שֶׁעוֹלֶה וְעוֹלֶה.

זְרֻבָּבֶל  נָתַן לִי שׁוֹקוֹלָד וְלֹא רָצִיתִי.

"יֶלֶד, אוּלַי אַתָּה יוֹדֵעַ אֵיךְ אוֹכְלִים שׁוֹקוֹלָד וְלֹא מְלַכְלְכִים חוּלְצָה?

פָּשׁוּט, מוֹרִידִים אֶת הַחוּלְצָה! עַכְשָׁו מִמֵּילָא חַם וְאֵין רוּחַ."

זְרֻבָּבֶל, מֵאֵיפֹה בָּא הָרוּחַ?

"מֵאֲחוֹרֵי הֶהָרִים יֵשׁ טַחֲנַת-רוּחַ מִסְתּוֹבֶבֶת וְעוֹשָׂה רוּחַ."

וּמִי מְסוֹבֵב אֶת הַטַּחֲנָה?

"הָרוּחַ, הָרוּחַ…" זְרֻבָּבֶל  עָנָה וְהִתְחִיל לִשְׁרֹק.

הוּא רָצָה לְלַמֵּד אוֹתִי לִשְׁרֹק וְלֹא רָצִיתִי.

הוּא רָצָה לְלַמֵּד אוֹתִי לִקְרֹץ בְּעַיִן יָמִין וְלֹא רָצִיתִי.

"אוּלַי אַתָּה יוֹדֵעַ כַּמָּה מִשְׁמְשִׁים יֵשׁ בְּעֵץ?"

"זְרֻבָּבֶל , דַּי! תַּפְסִיק לְהִתְלוֹצֵץ!"

"אֲנִי לֹא מִתְלוֹצֵץ! מִסְפַּר הַמִּשְׁמְשִׁים הַכְּתֻמִּים כְּמִסְפַּר הַחַרְצַנִִּים הַחוּמִים."

"זְרֻבָּבֶל  דִּבֵּר הַרְבֵּה.

הִשְׁמִיעֵ קוֹלוֹת שֶׁל חָתוּל וְשֶׁל אַרְיֵה,

וַאֲנִי סָגַרְתִּי אָזְנַיִם וְלֹא רָצִיתִי לִשְׁמֹעַ.

לָקְחוּ אֶת סַבָּא לְבֵית חוֹלִים. הוּא שָׁכַב שָׁם שָׁבוּעַ.

כְּשֶׁהִבְרִיא אָפוּ לוֹ שְׁתֵּי עוּגוֹת וְהֵבִיאוּ עֶשְׂרִים בּוֹנְבּוֹנְיֵרוֹת.

סַבָּא נָתַן לִי בּוֹנְבּוֹנְיֵרָה שְׁלֵמָה

עֲטוּפָה בִּנְיָר צִבְעוֹנִי וְסֶרֶט קִשּׁוּט

וַאֲנִי יָשַׁבְתִּי עַל הַסַּפְסָל מֵאֲחוֹרֵי עֵץ הַמִּשְׁמֵשׁ, לִפְנֵי עֵץ הַתּוּת

וְזָלַלְתִּי אֶת הַשּוֹקוֹלָד לְבַד.

וְלֹא עָזַר לִי אַף אֶחָד.

 

מתוך ספרה  "הצימוקים הם ענבים עצובים", הוצאת  הקיבוץ המאוחד